יש לי חיים,
יש לי חברים,
יש לי אחים.
אבל כל פעם שאני לבד,
וכשאין כאן אף אחד,
החור באדמה נפער,
ולא נשאר כאן שום דבר.
אני מתחילה לחשוב,
אני מתחילה לחשוד:
תמיד לבד,
בלי אף אחד,
תמיד לבד.
כשאני עם חברים,
כשאני בין אנשים,
עם מסכה על הפנים.
אף אחד לא שם לב,
בצורך שבלב אוהב,
המסכה שעל הפנים מתהדקת,
ואני שוב מרגישה נחנקת.
וכשאני אהיה לבד,
כשאני שוב אהיה בדד:
תמיד לבד,
בלי אף אחד,
תמיד לבד.
מעבירה כך את החיים,
פוגשת אנשים,
עם חיוך על הפנים.
אף אחד לא מבין,
אף אחד לא יבחין,
שה'אני' האמתית עדיין בפנים,
וזאת לא מי שאתם רואים.
וכשאני אהיה לבד,
אשמח אשב וארעד:
תמיד לבד,
בלי אף אחד,
תמיד לבד.