יש משהו עצוב בעיר הזו
אולי
זו ההשתקפות שלי בה.
מחלון בניין משרדים גבוה אני
מביט
במכוניות כבדות עפעפיים משתרכות
על כבישים פקוקים. המחלפים
מראים לי את הדרך ממנה באתי
אך לא כיצד
יוצאים.
כמה חול אני חופן בכף ידי,
מים לא לי.
ואחר נותן לרוח את שלה; לגורל את שלו;
ואשר לאלוהים לאלוהים
שלא מרחם
על אנשי המשרדים.
אלוהים לא אך אני כן
ובשעות המדויקות הללו,
השמש במנוסתו לוחש
דברי אזהרה
דרך חלון אטום
והפחד
מ ש ת ק א ו ת י ;
שמא יחלחלו דמעותיהם
מבעד לסדקים בפרקט,
אל הקומות שמתחת,
והכל ממסד עד טפחות
י
ת
מ
ו
ט
ט
אלוהים לא מרחם, לא.
בגורדי שחקים
אנשי ניאון חופנים
חול
מים לא להם.
מה יהא על אנשי המשרדים, אני שואל;
מה יעלה בגורלם?
וחול אני חופן עוד ועוד
חופן עוד ועוד
חול וחול וחול. רחם ומחול.
|
