בואי, שבי." אמרה תמר והצביעה על הספה.
התיישבתי ליד בחור יחסית גבוה, עיניים חומות וגדולות ושיער
שחור ארוך.
"את חברה טובה של צור?" הוא פנה אליי.
"הכי טובה" רציתי להגיד. אבל לא אמרתי. "כן." אמרתי.
" נעים מאד, רונן. ידיד של שיר." אמר והגיש לי את ידו. לחצתי
אותה.
הסתכלתי עליו במבט תמוה. הוא לא היה לי מוכר. שיר אף פעם לא
סיפרה לי על אף אחד בשם רונן.
"את בסדר? את נראית קצת המומה."
"מה אתה אומר" לחשתי. למזלי הוא לא שמע.
"מה?"
"לא, אני בסדר. אל תדאג."
"לא אמרת לי איך קוראים לך."
"אני נועה."
"נועה, שם יפה."
"תגיד לי באת לפה לשבת שבעה או להתחיל עם בנות?!" התעצבנתי.
קמתי מהספה.
רונן היה די המום. הוא בטח נפגע, אבל לא היה לי ממש אכפת.
ניגשתי למטבח.
ראיתי שם את תמר, מתעסקת עם אוכל לאורחים.
"או, נועה. שלום."
חייכתי חיוך מאולץ.
"למה צור לא כאן?..." שאלתי. פתאום פניה התחוורו.
"הוא לא יכל להגיע"
"לא יכל להגיע ? לשבעה של אחותו ? מתי הייתה ההלוויה?"
"אתמול."
"הוא היה?"
"לא."
"מה לא ?! מה עובר עליו ?"
"את לא מבינה, זה קשה לו."
"קשה ?! בטח שזה קשה ! אבל זה לא אומר שהוא צריך ככה להתחמק
מזה א.."
"נועה את צורחת." היא קטעה אותי ושמה את ידיה על כתפיי.
"סליחה."
"אני יודעת שזה כואב לך. זה כואב לכולנו. ולצור פשוט יש דרך
מסויימת להתמודד עם זה."
"הדרך הזאת כוללת להיפטר מהחברה הכי טובה שלו ?"
"על מה את מדברת?"
התיישבתי ליד שולחן המטבח. תמר באה והתיישבה מולי.
"אני לא יודעת מה קורה לו, תמר." דמעות התחילו ליזול מעיניי.
היא הושיטה את ידה לעבר קופסת הממחטות, הוציאה משם ממחטה אחת
וניגבה לי את העיניים.
נרגעתי מעט.
"עכשיו שאת רגועה, ספרי לי מה קרה."
"נסעתי אליו."
"נסעת למי ?"
"לצור."
"למה?"
"כי הוא ניתק לי."
"אה ?" היא לא הבינה.
"סיפור ארוך...מה שחשוב הוא זה שנסעתי אליו."
"ו...?"
"והוא גירש אותי."
"גירש אותך? צור שלי? אני לא מאמ..."
"גם אני לא האמנתי." קטעתי אותה.
"אבל זאת האמת. הוא התעלם ממני לחלוטין, כאילו הוא לא מכיר
אותי בכלל. לא רק שהוא לא התייחס אליי כמו שצריך להתייחס לחברה
הכי טובה, לא רק זה, אלא הוא גם גירש אותי." התחלתי לבכות
שוב.
"יש לך מושג למה הוא עשה את זה?" שאלה.
"אז לא היה לי. אבל עכשיו פתאום הבנתי."
"נו...?"
"שירי."
פתאום פניה נפלו.
"שירי ?" שאלה בתמיהה.
"הוא מנסה להיפטר ממני כדי לשכוח את שירי. ולא רק ממני הוא
נפטר. נראה כאילו הוא נפטר מכל המשפחה שלו."
"מה ? למה את מתכוונת? אני לא מבינה אותך"
"נו בטח. אף אחד לא מבין."
תמר ישבה שם המומה. לא ידעה מה להגיד. ולא משום שהסכימה איתי
או שסיפרתי לה משהו חדש. אלא פשוט מחוסר הבנה מוחלט. בדיוק
כמוני היא לא הבינה מה עובר על הבן שלה. תמיד אני הייתי זאת
שסיפרה לה מה עובר עליו. הוא אף פעם לא סיפר לה כלום. היא תמיד
ידעה הכל ממידע שאני נתתי לה.
ופתאום גם אני לא ידעתי.
"אז מה תעשי ?"
שתקתי.
ישבנו שם אני והיא ולא אמרנו מילה. שקט. שחור.
הייתי שחורה.
מיואשת.
תמיד אמרתי שבלי צור אני אף אחת. שאם הוא יעזוב אז אני כבר לא
נועה. שאני גוף נודד ללא נשמה.
אבל לעולם לא חשבתי שזה יהיה כל כך נכון.
והנה אני מוצאת את עצמי במטבח של הידיד הכי טוב שלי , לשעבר,
יושבת מול אמא שלו, ושותקת.
לא מנסה לעשות כלום. שחור.
היא בהתה בי ללא הפסקה.
אחרי בערך 5 דקות הרמתי את ראשי והסתכלתי עליה.
"אני לא יודעת." אמרתי.
קמתי מהכסא ויצאתי מהמטבח. בסלון עדיין ישבו כל האנשים שהיו שם
קודם ובהו בי כאילו הייתי יצור מעולם אחר. גם רונן. הסתכלתי
אליו לרגע במבט אדיש והמשכתי ללכת לכיוון הדלת. פתחתי אותה
ויצאתי. שחורה.

בדרכי הביתה לא הצלחתי לחשוב על כלום. רק השחור הזה כל הזמן בא
לי לעיניים והשתלט לי על המוח.
צור צור צור צור צור. רק צור.
ראיתי ספסל בדרך. התיישבתי. לא רציתי לחזור הביתה. אמא גילתה
שנסעתי לבסיס, ולא רציתי לדעת מה היא תעשה לי כשאגיע הביתה.
ישבתי שם על ספסל נידח באמצע השביל, וחשבתי.
וישבתי.
וישבתי.
שעה, שעתיים, ארבע.
לא זזתי.
רק ישבתי.
וחשבתי.
הרגשתי איך הוא משתלט עליי, השחור הזה. הצור הזה.
ולא היה לי אכפת.
אפילו רציתי.
גם ככה צור היה החיים שלי, אז עוד קצת ממנו לא יזיק.
לא ניסיתי להשתחרר. ואני בטוחה שגם אם הייתי מנסה, לא הייתי
מצליחה.
רציתי אותו.
רציתי אותו לידי, ששוב יחבק אותי חזק חזק . שינשק אותי על הלחי
ושיגיד לי שהכל יהיה בסדר.
שידגדג לי מאחורי האוזן, כמו שהוא תמיד היה עושה כשהרגשתי רע.
שיגרום לי לחייך שוב, שירפא אותי. שיסלק את כל השחור הזה שהוא
עשה לי.