אבא שלי מעבר לים
מעבר לכל הימים
שבעת הימים,
שלוש-מאות וחמישים ושניים ימים,
שבהם הוא על מטוס מתרסק או על ספינה טובעת,
ובמהירות המרבית-
פניו מועדות לאבדון
והוא לא עוצר.
הטירוף ניכר בעיניו הצהובות של אבי
עול השנים והשיכר וההזיות ניבט מאישוניו
השחורים והאבודים
וקולו המתנגן, בו שר שירי ערש לילדה שהייתי
מנגן היום סיפורי בדיה אותם הוא מכנה
מציאות.
השביל בו בחר להוביל את עצמו הוא טעות מרה,
אבל גאוותו כנשמת ערטילאין, בחטאיה תועה ונודדת והוא כרוך בה,
אבא שלי לא מביט לאחור לעולם.
שורות של נשים וילדים קבורות בעברו,
וכספים אותם פיזר לכל הרוחות,
מתעופפים בזיכרונותיו האבודים.
בכל הרוחות
מנשבים הקולות ששכח,
הבוגדות והנבגדות, הנטושים ואני,
וכולנו יתומים מדמותו המפקירה והמופקרת.
גוונים של אפור מעטרים את שיערו הכהה
במחשבותיי
ואני חורצת בו בדמיוני קמטי דאגה מודחקת
וגעגוע.
אבא שלי, האכזרי והמתנכר, הפקיר אותי, בשר מבשרו
כפיתיון
מתחת לשולחן,
ואני רק בת שבע, זועקת ומבכה את טעם הדם שמותירה בי בגידתו
בכל פעם מחדש.

ועודני מטרה חיה ובועטת
לציד הנשמות שמנהל,
אך הפעם גם אני מכוונת חיצים,
והקשת שלי דרוכה.