כמדי בוקר כשהתקרבה אל השכונה, ניסתה להסיט את מבטה אל הקרקע.
לא לראות.
חבלי הכביסה והסדינים הצבעוניים המתנופפים, קופסאות המזון
שהושלכו כלאחר יד אל הדשא המצהיב, השכנות הצעקניות הרוכנות אל
מחוץ לחלון-מנהלות שיחה עם הבניין הסמוך.
והכלבים. הכלבים המשוטטים. שכמו ילדי הבלוק מצאו מקלט מהשמש
הקופחת בין העמודים התומכים בבניין.
כל אלה שבילדותה שימשו כמגרש משחקים הפכו למקור לבושה. היא
השפילה מבט כדי לא לראות ונתנה לרגליה לנווט באותה דרך שעשו
כבר פעמים כה רבות. להיזהר מהסדק במדרכה שהעירייה מתמהמהת
מלתקן, לטפס בזהירות על שתי מדרגות הבטון השבורות, לא למעוד על
צינור ההשקיה היבש שהשמש הפכה לגומי סדוק ומתפורר.
מבטה נותר למטה, לא נותן לעיניה לראות דבר מעבר לקרקע המוכרת
וקצות נעליה הפשוטות שפוסעות בצעדים מהירים.
אך ככל שניסתה לא יכלה לאטום את אוזניה לקולות הזרים שחדרו
וחלחלו פנימה. קולות צחוק של קהל שמתאסף בפתח הבניין בו גרה.
היא ניסתה להתרכז בקולות המשאיות שחולפות במהירות מבהילה בכביש
הסמוך, בקולות הכרוז שקורא "אלטע-זאכן" מעל גבי עגלה, ובפרסות
הסוס העייף שנוקשות באספלט השחור. אך הקולות  המשיכו לחדור
פנימה. וקולות התחברו להברות עמומות והברות התחברו למלים
מוכרות ומכאיבות ורגליה הגבירו  את קצב צעדיהן. וכשנתקל בה אחד
הילדים שרץ על השביל, לא נותר כבר מקום לטעות.
מוריס המשוגע בחוץ, הוא צעק. והמלים נחתו בראשה והדהדו עד
כאב.
צווארה התיישר ומבטה החל לעלות כלפי מעלה. המרצפות של השביל,
הדשא היבש, רגלי האנשים. היא רצתה להמשיך ולהרים את מבטה אל
השמיים הכחולים אך היה לה ברור כי לא תוכל להתחמק מהתמונה
שנחשפה אל מבטה.
בפתח הבניין עמד קהל גדול. ילדים זבי חוטם, גברים מיוזעים
ומובטלים, זקנות חסרות שיניים שריח שום ובישול עני נדף מהן. כל
דיירי הבלוק עמדו שם. גוש גדול ומזיע של אנשים, עומדים וצוחקים
בלעג.
היא החלה לפלס את דרכה פנימה. מבקשת כמעט בלי קול שיפנו לה את
הדרך.
היא ניסתה לאטום את אפה לריחות החריפים ואת עיניה למבטים
שננעצו בה ככל שהגוש האנושי נפתח ופער לה את השביל שבו פסעה.
לבסוף כשהגיעה וחדרה פנימה. ראתה את מה שציפתה לראות.
במרכז מעגל הלעג ישב על כיסא מוריס המשוגע. איש גדול ושמן
שהגופייה הלבנה שאותה לבש הייתה ספוגת זיעה וראשו הגדול והקרח
נוצץ, ספק מהתרגשות ספק מהחום.
מצדו האחד הייתה מונחת ערמה גדולה של גזרים, חלקם עדיין בשקים
שהובאו על-ידי הירקן. מצדו השני ערמה של גזרים מקולפים,
מפוזרים על המרצפות המטונפות. בידו סכין גדולה ומבריקה.
הוא לקח גזר מערימה אחת, החל לקלף אותו במרץ וכשסיים השליך
אותו לצד השני ומייד בלי לנוח לרגע לקח גזר נוסף והחל לקלף.
מדקה לדקה החלה לגדול ערמת הגזרים המקולפים.
היא התקרבה אליו בשקט, מנסה להתעלם מצעקות הקהל ששוב הקיף
אותם, ממלא במהירות ובדוחק את השביל שבו נכנסה פנימה.
היא שלחה יד אל ראשו ונגעה בו ברכות. אתה בסדר אבא? הוא שתק
והמשיך לקלף במרץ. בוא ניכנס פנימה, היא אמרה, נורא חם פה ובטח
לא שתית כלום מהבוקר.
לשנייה הקילוף פסק. הוא הביט בה מחייך, שולח יד עם גזר ומלטף
את לחיה.
אני חייב לגמור לפני שאח שלך חוזר, הוא אמר וחזר לקלף, את
יודעת כמה הוא אוהב את הסלט גזר שאני עושה לו.
היא השפילה את מבטה בעצב. אבל אבא, הוא לא חוזר. עוד פעם שכחת
מה קרה?
הוא יחזור, הוא ענה והעיף קליפת גזר סרבנית אל מאחוריו. הוא
התקשר מהצבא, אמר. התקשר שיהיה לו חופש לשבת. מוריס הביט אליה
בחיוך. הוא יבוא!
הצעקות מסביבם התגברו, מוחות על כך שהיא מסתירה את המחזה. היא
תפסה את שתי ידיו בעדינות אך בתקיפות, עוצרת את הקילוף הנמרץ.
שכחת אבא! הוא איננו. מת, נהרג, לא יחזור יותר.
לרגע היה בעיניו ניצוץ של הבנה, עיניה כמעט ונמלאו בדמעות.
בזהירות הוא שחרר את ידיו מאחיזתה. אני חייב לגמור לפני שהוא
חוזר, אמר והמשיך לקלף.
אחד הילדים טפח על כתפה. זוזי! את מסתירה את מוריס המשוגע.
תגידי לו שייתן גם לנו גזר אחד!
היא קמה בתנועה מהירה ובאותה מהירות סטרה בעוצמה על לחיו של
הילד: הוא לא משוגע! מבין?
לראשונה מאז שהגיעה השתרר מסביב שקט. שקט שנשבר לאחר שניות
אחדות על-ידי בכיו של הילד.
לאט, לאט החל הקהל להתפזר. הגברים חזרו לשחק שש-בש, הנשים
הזקנות חזרו לבשל והילדים הלכו לגן השעשועים הריק ממתקנים כדי
למצוא שעשוע אחר.
היא הוציאה מארנקה מטפחת נייר וניגבה את הזיעה מהראש הגדול
והקרח. נשקה לו על מצחו, נזהרת מתנועות הסכין המהירות וקליפות
הגזר המתעופפות.
בצעדים איטיים היא נכנסה אל תוך הבניין, מותירה מאחוריה את
העזובה, הלכלוך והסרחון.
מותירה אחריה אותו ואת הגזרים.
שתי ערמות של גזר.
ואיש אחד
גדול
ושמן
ובודד.