זומנתי מביתי לבית החולים "מראית-עין"
(המקום בו בערך מסתיימת הדרך),
שם גיליתי עד כמה לא נעים
לשהות בחברת רוחות רפאים.

השלט בחדר המיון הצביע אל על;
הרופאים לחשו: "עתידו מעורפל";
בחדר בו שכבתי כתבתי שיר-רע
שידע העולם את מה שארע:

על האחות אתי כתבתי שיר לא פואטי
על רגע הבעת עת החדירה לי חוקן לפי הטבעת;
על המרדים סיפרתי שפרט מעשים-בלי-עדים;
ועל המנתח כתבתי שיר מזמור
איך קרע לי את שלפוחית השתן
ונאלצו אותה לתפור.

כעבור חודשיים - סבלי תם;
זיכרון הסיוטים התערפל ונדם
לבי לא דמם רצוני גם לא תם
להמשיך את חיי כאחד האדם.


זהו תיאור אמתי של אירוע משנת 1971