וכשישבנו ככה שנינו שותקים וחושבים
שקועים במחשבות אחד של השני
רואים ולא רואים את מה שמלפנים
פשוט יושבים ושותקים.

וכשאנחנו כבר קמים
קורעים אנחות ולא מביטים
נותנים חיבוק אוהב וחם
מחניקים דמעות שמתגלגלות כך סתם.

ובבית אנו שוב יושבים ושותקים
שנינו ביחד אך כל אחד לחוד
מה שעבר ומה שעובר עלינו עכשיו
כל מה שאפשר לעשות זה לחשוב עליו.

אנו יודעים שאין לנו על מה להצטער
ובמקומו גם אנו היינו יוצאים להסתער
וגם אנו היינו מתים במקומו
והוא עכשיו היה יושב במקומינו פה.

ואין מה להזיל דמעות מיותרות
הוא מת למען מטרות נעלות
הוא נפל בקרב
הוא הגיבור בין אחיו
אז איך זה שהדמעות מבצבצות עכשיו...

באביב ימינו אנו
כולנו גיבורים בני תשעים
ראינו קרבות, שבענו מרורים
למדנו בחוכמה ובעורמה
לעבור בשלום עוד מלחמה.

ושום דבר כבר לא יוכל לנו
ראינו הכל, למדנו גם שמחנו
אז איך זה שפתאום זה תופס אותנו כאן
וללא שום אזהרה או הכנה
אנו הגיבורים שבורים על הרצפה?