|
מי מכיר אותו?
מי מביט בו ישר לתוכו?
מי לא מנסה להתעלם מהעצבות שבו?
מי לא מנסה לבעוט בהכחדות שלו?
מי בכלל רואה שהוא לא אמיתי?
מי בכלל מבין כמה הוא מסמל את מות נשמתי?
מי בכלל קולט כמה הוא נדיר?
מי בכלל רואה שאין בו כל רוח או כל שיר?
כמו ילד קטן שנחטף ולא חזר
כמו סמל הקודרות
כמו טעם כל כך כל כך מר
הוא נאבד במציאות
מי בכלל רואה שהוא לא אמיתי?
מי בכלל מבין כמה הוא מסמל את מות נשמתי?
מי בכלל קולט כמה הוא נדיר?
מי בכלל רואה שאין בו רוח או כל שיר?
מי בכלל זוכר שהוא איתי?
ומי... מי בכלל מכיר, או מזכיר
מי?
את החיוך שלי. |
|
|
אשה נאה ניגשת
לדלפק במסעדה
ומסמנת לאיש
שעומד מאחוריו
לגשת.
היא מקרבת אליו
את פניה, ומלטפת
את פניו
המאדימות. "אתה
המנהל?", היא
לוחשת לו. "כן",
הוא עונה בעוד
היא מעבירה את
אצבעותיה על
לחיו ועל שפתיו,
דוחפת לו שתיים
לפה ונותנת לו
למצוץ אותן. "רק
רציתי להגיד
שבשירותים של
הנשים אין לא
סבון ולא נייר
טואלט". |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.