נפגשנו במקום חשוך למדי...ערפל הלילה...מעליו ומעלי... עשן
הסיגריות של שאר הקהל נישא באוויר כמו ענן קבוע . .שמשרה
אווירה קודרת משהו...
היה קר בחוץ, קול הגשם שנופל מעל ניתז שוב ושוב על הגג... כמו
קולות ניפוץ חדים, אשר משתלבים בהרמוניה עם רעש הרעמים.
החלונות הוארו מידי פעם לאור הברקים הלבן, שהבהיק ואז נעלם כלא
היה... אנשים לבושים שחורים ישבו מסביב, מידי פעם יכולתי לראות
הבזקי מציתים..של הדלקת הסיגריות שנמשכה בשרשרת, מוזיקת
כינורות אפלה הידהדה בחדר, בחור לבוש מעיל ארוך עבר מלפנינו,
פניו מאופרות בלבן, לבן שהזכיר לי מראה של עצמות בתמונות
הרנטגן. הוא שאל אם יש לנו אש, הדלקתי לו סיגריה וראיתי לפתע
שהוא בוהה בי תוך כדי מין מבט חודרני כזה, המחפש למצוא מה נמצא
מתחת  לחיצוניות שמגינה על מה שכולנו מסתירים.
הסטתי את מבטי...הוא פנה ללכת.
אז התקרבנו שוב ישבנו קרוב אחד לשני. אנשים ללא פרצופים עברו
הלוך ושוב ורבים מהם ישבו בקבוצות של מעגלים..אני לא חושבת
שמישהו שם לב לסדר המודר ששרר במקום.
לפתע הרגשתי יד מטיילת על זרועי, ראיתי שציפורניו צבועות
בשחור, תהיתי לאן זה הולך להמשיך...
הוא עטף אותי במעיל עור שחור כמו מצע של לילה קודר.
ישבנו כל כך קרוב, חום הגוף נע בנינו חדר מעבר לשכבות הקור
שאפפו את האיזור.
לא אמרנו כלום, רק ישבנו שם מתבוננים בעשן הסיגריות שעלה וריחף
באוויר דימינו את ענני העשן למעין שדונים קטנים העוברים
טרנפורמציה ככל שהם עולים גבוהה יותר למעלה.
נהפכנו לגוף אחד בתוך האפלה, מתחת למעיל העור לא היה אפשרי
לראות איפה אחד מתחיל, והשני נגמר...
הלילה מעולם לא נראה ניצחי יותר, עדיין התפללנו שלעולם הוא לא
יגמר, ידענו שבבוא האור הכל יעלם, האפלה תתפזר, הדמויות חסרות
הפנים יחזרו למקום שממנו הן באו וכך גם אנחנו.
המוזיקה המשיכה להתנגן. הדהודים של צחוק נשמעו לעיתים באפלה,
פנס אדום נדלק מידי פעם וצבע את עשן הסיגריות המרחף, עצמתי את
עיני וקיוויתי שהלילה לעולם לא יגמר,ידעתי שהצלחנו, וידעתי
שהבוקר מאחר...