יש כאלה שהולכו שולל
לא אני.
אני אולי הוטעיתי, ביחוד
על ידי תפיסותיי שלי את הדברים.
יש מי ששואלים - אבל
מי
לימדך
את תפיסותייך אלה שלך?
ואני אומרת אוטודידקציה.
אני אוהבת את המילה הזאת. אוטודידקציה.
יש לה הילה, למילה הזאת, אוטודידקציה.
הייתי בת שבע עשרה. צריך לומר את זה -
אני אישה ואני בקושי ילדה עוד.
אחרים עוד ישבו ללמוד בכיתה, מדביקים לתחתית השולחן המאוס
מסטיק לעוס
באצבעות מזיעות. אם התמזל מזלם, אצבעות אלה
ליטפו ערוות נערה באותו הערב ממש, בריגוש
וחשש שמהם תיוולד לבסוף אהבה.
אני הייתי יושבת על קרטון ניירות,
פסקול הקופה הרושמת קובע את קצב יומי.
בספרים עוד קוראים לזה זבנית.
הייתי מניחה את התיק על ירכיי, ותחתיו דוחפת אצבעות
אל ערוותי שלי.
היה סטודנט אחד סגפן, יפה במשקפיים, שהיה מעורר את עורי
לחיים.
והייתי יושבת שם, בחנות, מלוא שבע עשרה שנותיי
כלפי מטה על הארגז, ומאוננת.
הייתי שותה הרבה מידי קפה אז, ומידי פעם הייתי מתבוננת
סביב, מחפשת איזה מבוגר
שיגיד לי להפסיק עם זה תיכף ומיד.
ולרוב הייתי מוצאת שהם שותקים, ובולעים רוק, ומחכים
שאוביל אותם, טבועים באלכוהול,
אל ערוותי.
יש כאלה שהולכו שולל.
לא אני.
לא אני.