שוב הוא מתעורר, ולובש את המדים,
ובורח מהכל, החיים הנחמדים
שהיו לו..., לפני שהוא לבש אותם.

הנה הוא יוצא, וכבר לא יכול לראות,
שהוא מוכן להסתער כשיגידו לו לירות
בלי לחשוב קצת..., אם הוא בכלל מכיר אותם.

ומה שנשאר לו אחרי כל הקרב,
זאת רק הבדידות שאותה הוא אהב
לשבת בלי לחשוב על מה יכול לקרות.
ומה שנשאר לו אחרי הדמעות,
זה זמן לא מוגבל של ימים ושעות
הוא מעדיף כבר בעצמו עכשיו לירות.

שוב הוא מתבלבל, ומרגיש לא עצמאי,
הוא היה אדם חופשי ונהיה רכוש צבאי
בלי כל קשר..., למה שהוא רצה להיות.

שוב הוא מסתכל, וסופר את הגופות,
ושוכח מעצמו, מעביר את התקופות
שעברו לו..., כשלא רצה בכלל לחיות.

ומה שנשאר לו אחרי כל הקרב,
זאת רק הבדידות שאותה הוא אהב
לשבת בלי לחשוב על מה יכול לקרות.
ומה שנשאר לו אחרי הדמעות,
זה זמן לא מוגבל של ימים ושעות
הוא מעדיף כבר בעצמו עכשיו לירות.

שוב הוא מתעורר, ופושט את המדים,
וחוזר למציאות לחיים הנחמדים
שהיו לו..., לפני שהוא לבש אותם.

הנה הוא יוצא, מאבד את השפיות,
מעשן סמי מרפא, וכבר לא רוצה למות
מהפחד..., שהוא יחזור ללבוש אותם.

ומה שנשאר לו אחרי כל הקרב,
זאת רק הבדידות שאותה הוא אהב
לשבת בלי לחשוב על מה יכול לקרות.
ומה שנשאר לו אחרי הדמעות,
זה זמן לא מוגבל של ימים ושעות
הוא מעדיף כבר בעצמו עכשיו לירות.

שוב הוא מתעורר, ולובש את המדים.