זה קרה חודש לפני שהשתחררתי. כל-כך יפה...
זה היה ביום ראשון, תחנה מרכזית ירושלים, שעה תשע בבוקר.
היו לה מדים של חיל-אויר, ולפי הסיכות והסמלים הבנתי שהיא
חובשת בנ"מ.
מלא באגו,גאווה ופזם ניגשתי לקראתה בצעדים בטוחים. לפחות
ניסיתי לגשת...
לא הספקתי לעשות צעד אחד, ומול הפנים שלי צץ לו פתאום, כמו
משום מקום, מנייק מסריח - מריח מבקו"מ,
וספק מבקש ספק שואל:
-" חייל - פס וחוגר בבקשה?..."
-"סליחה?!" ספק שאלתי ספק צעקתי אליו
-"פס וחוגר בבקשה- זו... זו בדיקה שגרתית כזאת..."
-"בדיקה שגרתית בתחת שלי! אני עוד פחות מחודש בבקו"מ - ואתה
שרק לפני חודש הגעת לשם רוצה לראות את הפס והחוגר שלי?!"
-"אם אין לי מה תעשה לי?!" התגריתי בו,
-"אם אין לך... אני אאלץ להגיש נגדך..."
-"לדפוק לי תלונה?! זה מה שאתה רוצה?!" ספק שאלתי ספק צרחתי
עליו. -"לא רוצה... צריך..." גמגם לעברי המ"ץ הנבוך.
-"יאללה, טוס לי מהעיניים!" אמרתי והתחלתי ללכת לעבר החובשת
שלי.
כנראה שהיו לו יותר ביצים ממה שתיארתי לעצמי, לצעיר הזה, או
שבאמת לימדו אותו טוב בקורס איך להיות מנייק עד הסוף...
-"אני מציע לך לעצור עכשיו לפני שבאמת תסתבך!"
אני חייב להודות שלרגע חשבתי שאבא שלי צועק לי, או לפחות המורה
להיסטוריה מהחטיבה, אז הסתובבתי.
אני לא יודע מאיפה הם יוצאים המנייקים האלה, אבל תוך שנייה,
כמו קסם, היו לי מול העיניים שני שוטרים צבאיים והקצינה שלהם
(שנראתה כמו אוטובוס כפול של אגד מפוצץ בדוסים...).
-"טוב, טוב נו הנה הפס שלי!" שלפתי את הפס בעצבנות מהארנק.
-"מה עם חוגר - חייל?" התריסה לעברי הקצינה.
-"קחי!" נתתי לה את התעודת לוחם שלי.
-"עם כל הכבוד לפזם שלך - זה לא חוגר..."
עכשיו באמת התעצבנתי,
-"מה אתם רוצים מהחיים שלי, מה ההבדל בין תעודת לוחם לחוגר
לעזאזל!!!"
-"ההבדל הוא שתעודת לוחם זו תעודת לוחם, וחוגר זה חוגר, ואני
ביקשתי לראות את החוגר שלך..."
הקצינה הכונפה הזאת, באמת כבר עלתה לי על העצבים!
-"אין לי חוגר o.k?, זה מה שרצית לשמוע?! אין לי חוגר!"
צרחתי לה באוזן...
-"טוב, ירון, תמלא לו טופס תלונה, לי נמאס להתערב בשטויות שלכם
לחשה הכונפה לאוזני המ"צ.
אחרי שהאפס הזה סיים עם הניירת, התפניתי סוף סוף
לטפל בעניינים יותר דחופים, כמו החובשת...
התחלתי (הגיע הזמן לא) להתקדם לעברה ולפני שהספקתי לומר
רובינזון קרוזו מעדתי / החלקתי / התרסקתי על הרצפה, וכאילו
שזה לא הספיק, נפלתי ישר לתוך שלולית בוצית ומוג'ייפה (מלשון
ג'יפה לבורים בסלנג הצבאי שביניכם)...
היא הסתכלה עליי, קמה, ניגשה אליי ושאלה בקול הכי מתוק ששמעתי
בחיי: -"אתה בסדר?"
הייתי בשמים...
הנהנתי, כי לא יכולתי לדבר מרוב אושר...
-"מזל..." היא אמרה.
-"איזה מזל, תראי איך התפדחתי, ועוד באמצע התחנה המרכזית י--ם,
ועוד כשיפיפייה כמוך מסתכלת..."
לא יודע מאיפה יצאה לי תשובה כזאת מתוחכמת...
-"תודה..., לא הבנת..., מזל - קוראים לי ..."
-"מזל..." מלמלתי, לא היה יכול להיות לה שם יותר מתאים מזה...
מזל. |
