אני מתחיל להבין את הרכב התהליך הנפשי מסרס הדמיון שאני עושה
לעצמי
בצפיית העגבות האגבית המזורזת שלי
כל בוקר אחרי משמרות הלילה
שגם הן סוג של המתנה חושקת
למשהו פורנוגרפי שירגיע אותי
בעזרתו אוכל להניח את עצמי לייבוש
בלי להמתין לפזמון
ובלי להזדקק לנערות הפלסטיק במגע ישיר
הרי זה כרב ידחה אותי לגמרי
אחר כך אני מעלה את מכנסיי גבוה בשביל ההסוואה
ומאזין לשיעורי השפה שלי עד שאני נרדם

איש גדול מול עצמו הוא יושב
אין לו אף אחד לשבת מולו חוץ ממי שהוא
ממה שהוא יכול להיות
גודלו לא גודלו הוא רק הצל של פחדיו
והוא ממתין לצליל הנעילה השבור
כדי שיוכל לשחרר מעצמו שורת קוד נוספת
שתוטמן גם היא מתחת לערפל המכאני
שהוא מייצר לעצמו במעבדה הביתית
אבל אני אף פעם לא אלך לבד
גם בגיא המוצל של המוות
שהוא הפירוש הפחות מדוייק
לעניין האמיתי

איש גדול כמוני
מה יש לי לשבת מול עצמי
ולהביט בנערות הרכות מילדותי
מתפתלות מול נחשי היער המתנפחים
שגם הם ינגנו בתורם ויכישו
אם רק ירצו

שיר ראשון לשפחת השופכה:

דרך חור הצצה אני רואה לך
את כל מה שאפשר
דרך עור וחולצה אני נושק לך
את כל מה שאסור (ומותר)

דרך אודם במריחה אני מביט בך
וכאבך מזרים וחם
דרך סומק מסומם אני מצליף בך
ונותר לך כתם דם

האם את בוכה?
האם זו דמעה?
למה לי לשאול שאלות מיותרות?
עדיף שאקפל את נחש היער שלי למכנסיים
ואלך הביתה
לשקרים

עוד מעט כבר יוכלו לומר עליי
שהייתי כאן
והלכתי מכאן
בלי לעשות עניין
עוד מעט
רק עוד מעט סבלנות
ועדיין
שמות המלחינים שאני לומד מעידים יותר מכל
על הרצון להתוודע למישהו אחר ממני
בדיוק כמו שאני מצפה משאר החלאות לעשות
במיאוסם הגדול כלפי עצמם
שיפנו אליי כמושיע
ואני רוצה להיות ישוע המושיע
צריך להודות בזה
ולהשתחרר מזה
מהר מהר
אחרת גם הקצב יברח
ואצטרך לעולל לכתיבה תעלולי אשליות
שאחריהם לא יישאר ממני כלום
אפילו לא צל של חימר נוטף

אבל אם אלוהים שונא אותי
הוא לא יזין אותי
לא בבשרו
ולא מלחמו ויינו
לעולם לא
אם הוא שונא
אבל אם הוא אוהב
זה כבר עניין אחר לגמרי

התפרקות הגוף היא גם שיחה