הוא כותב לך מילים, כל כך יפות, מלטפות, מחבקות
ואת לא שם.
ואני כן.
והוא לא רוצה אותי. הוא רוצה אותך. את מי שלא שם.
ושוב הדמעות ששורטות אותי לאורכי, ורסיסי הלב חותכים אותי
מבפנים.
ועד כמה אפשר להיות "היא" שהיא לא "את" לא משנה כמה היא
עמוקה.

וכמה אפשר להיות זאת שנמצאת שם, רק בינתיים.
וכל מילה שנחרטת על הנייר מזכירה לי אותך.
ופתאום מתגלה עד כמה עמוקה הצלקת שהשארת.
זאת שהכחשתי עד עכשיו.
אז גרמת לי להבין, להתפכח בשנייה.
אני לא היא ואתה לא הוא.
וכמה שלא ננסה, וכמה שלא אבכה שהוא מאחורי הוא לא.
הוא פה לידי. רחוק כל כך אבל לא עוזב אותי.