אני מרגישה צורך להודות לאלו ששכלתי
אילולא הם הייתי שונה.
אילו לא הייתי חווה אובדנם
לא הייתי מבינה
ששום דבר לא ישתווה
לצער שבאובדן
ואין דבר ששווה את הבכי
מלבד החלל שנותר
כשהם אינם.
ואובדנם צילק אותי
ועם צלקת זו גדלתי
כאדם
הבנתי
משמעויות שאחרים טרם
תפסו
למדתי
מה חשוב באמת
והערכתי את אלו שנשארו
על בסיס השניות שנותרו
לי לבלות במחיצתם.
ומוות הוא חלק מהחיים
חלק לא נודע,
כל כך סופני. וגם אם הגעגוע עז ואתה רק רוצה חיוך אחרון, חיבוק
קטן, ניחוח מאכלים, צחוק קצר ולו לשנייה, אין.
כי הם אינם
ואתה יכול רק לייחל לאיזה ביקור בחלום
שהחיוך והחיבוק והניחוח לא יחמקו מהזיכרון
גם כשהזמן לא עוצר עם אובדנם. |
