והנה אני שוב מסתכל על אותה מראה,
אותה מראה שבחדרי, ליד המיטה.
והנה רואה אני את דמותי,
קצת שונה, בסדר הפוך משלי.
מדמיין אני מה חושבת הדמות ההפוכה,
האם כמוני, מחשבות של אושר ושמחה?
או שמא הפוכה היא כמראה, במחשבותיה,
האם זולגות בה דמעותיה?
מחשבה עולה וחולפת במוחי,
האם הכל עצוב שם, מעבר לראי..?
אילו רק יכולתי, כבדרך קסם, לצד השני לעבור,
לגלות את המסתתר מעבר לבבואת האור.
והנה המראה נעשית כגלים,
שולח אני יד לעולם הנסתרים,
ולעיני מתגלים מחזות מדהימים,
עולם הפוך, להכל יש חיים!
ולא עצב הוא שנגלה לעיניי,
אלא שמחה ופתיחות בין הדומם לחי.
אך הנשמע לאוזניי איננו מובן,
באיזו שפה מדברות הבריות לבין עצמן?
האם זו שפה חדשה?
ואם כן, מתי המציאו אותה?
ולמה בעולמי היא לא כתובה?
אך במוחי אני מתחיל להבין,
זוהי שפת היקום, שפת החיים!
שפה שבעולמי ממזמן לא מדברים.
ושוב, כבדרך קסם, אני מביט על דמותי במראה,
אך הפעם מחייכת, מבינה.
יש מציאות שלמה שאיננו מבינים,
בה יש הבנה בין הדומם לחיים.
דרך המראה אנו רואים רק את המוכר והידוע,
אך אם נביט היטב, נבין למה, ומדוע,
מדוע אצלנו אין את אותה שמחה,
מדוע אצלנו הכל בהפוכה,
מדוע אצלנו אין את אותו חיבור פלאים,
בין עצמנו לעולם בו אנו חיים.
אולי כי נפשנו עוד לא מוכנה,
אולי כי נפשנו עוד לא מבינה,
שאלוהים ברא אותנו עם השפה הראשונה,
אותה שפה ששכחנו,
שפת היקום,
שפת הבריאה.


                                                       
20.11.2001