זכרון קצר
ללא ספק
תכונה מצויינת
כשהשעון דופק .

פרטים ודמויות בשחור ולבן
נעלמים באור ונבלעים בזמן .
כנראה גם אני ,
עם עוד כמה חפצים ,
מעופף בין הנשכחים , המתנפצים .

בראש שלך חורים שחורים
לשם נעלמים כל הדברים .
נשאבים בתוך כאב העבר .
בסוף דבר לא נשאר .

" מי אתה ? " , את שואלת ומקמטת מצח .
" אני האביר של אהבת הנצח " .
" אתה לא מחפש אותי " , את עונה בביטול .
אני חוזר לעוף באותו המסלול .

את חולפת על פני כאילו כלום .
פתאום אני שומע
קול פיצוץ עמום .
ניסוי גרעיני בלב אנושי .
פטריית העשן במעלה ראשי .