"נועה! תתחילי לזוז, אבא כבר הוריד את כל התיקים!".
קמתי בעצלתיים, רשמתי שתי שורות אחרונות ביומן הוורוד שלי
וסגרתי אותו, קמתי בחוסר חשק, חטפתי את הספר השלישי בסדרה של
חסמבה וירדתי במדרגות אחרי אימא.

תשעה חודשים
אני לא כל כך מבינה מה קרה... אני רק זוכרת שהיינו בדרך לנסיעה

לטבריה, והדר כל הזמן בעטה בי ועצבנה אותי...
לא רציתי לנסוע... וכל הדרך קיטרתי לאבא, מה לי ולטבריה? חם
ומגעיל וישעמם לי שם..
ואז פתאום הגעתי לפה... והכל מטושטש... אני לא מבינה... יצאתי
דרך איזו מנהרה.. אני לא זוכרת מה קרה לי...
אני מנסה למקד את המבט, הכל מטושטש מסביבי... קולות.. אנשים
מדברים...? אני שומעת צרחות, בכי..
רגע, אני.. משהו מוזר לי.. אני מרגישה שונה...
אני מנסה לחשוב... קראתי על זה... אנשים עוברים משהו מסויים
ולפתע מתעוררים ברגע אחר... ומנהרה..? אולי התעלפתי?
מישהו מרים אותי, לפתע גיליתי שאני בוכה.. כמה זמן אני בוכה?
הצעקות האלו... הן שלי...
מה קורה לי?
מרימים אותי.. בכזאת קלות.. זה צריך להיות מישהו מאוד חזק איך
שהוא הרים אותי בקלות... אני לא מצליחה למקד מבט...
אני קטנה.. לכן הם מרימים אותי.. אני קטנה...
לפתע אני מריחה משהו.. משהו שאני רוצה... אני שולחת שפתיי
ונוגעת במשהו חם ורך, אני מתחילה לינוק ונוזל חם ומתוק זורם
בתוכי... חשתי מן רעב מוזר כזה, רעב נואש.. כאילו לא אכלתי
מעולם...

חודש
האישה מביטה בי ומחייכת, מדברת ברכות, מלטפת אותי... אני חשה
בטוחה... טוב לי... אבל... מה קורה לי? אני חולמת?
אני מנסה... באמת... יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לומר לה...
יש כאן טעות, זה חלום... אני לא כאן באמת..
כמה זמן כבר עבר? איבדתי את חוש הזמן... אני בקושי מצליחה
לזוז... והכל נראה כל כך מוזר... גדול... אני נכה? למה אני לא
מצליחה לעשות כלום לבד? בלילה כבר נהיו לי סיוטים, שאולי הייתה
תאונה ועכשיו אין לי גוף... אני מתעוררת בצרחות מהחלומות
והאישה רצה אלי ומרימה אותי, היא מדברת אלי, אבל אני לא מבינה
אותה... אני רוצה לדבר אליה, להסביר לה, לשאול אותה מה קורה
לי... בסוף אני מותשת ונרדמת..

ארבע שנים
אימא מחזיקה את ידי ומובילה אותי לגן, היא מתרגשת: "אסיה שלי,
היום הראשון שלך בגן, תתנהגי יפה, ותפסיקי את הבירבורים שלך,
שלא תבהילי את הילדים האחרים".
"ביי אימא" אני מנופפת לה והגננת לוקחת את ידי, היא נראית
נחמדה, ועצוב לי שאימא הולכת... אבל זה בסדר... היא תחזור..
היא הבטיחה לי..ומה אם לא? התחלתי לבכות קצת והגננת ניחמה
אותי: "אל תבכי מתוקה, כולם מתרגשים ביום הראשון בגן, את תראי
שתהני כאן".
"אימא כבר הסבירה לי" עניתי ומהר שמתי יד על הפה.
הגננת הביטה בי המומה: "מה?".
השארתי את ידיי על פי, שאימא לא תכעס עלי.
"מה אמרת עכשיו? מה את כבר יודעת שפות אחרות? יפה שאימא ואבא
מלמדים אותך בגיל כזה צעיר.. הכי טוב, את תראי כשתיהי בכיתה א
את תיהי הכי חכמה בכיתה".
"אימא אומרת שזה לא אמיתי, שזה שפה שהמצאתי" עניתי לה.
הגננת הביטה בי רגע ואז אמרה: "אהה.." היא נראתה מופתעת, אפילו
מבוהלת.

היה כיף בגן, ציירתי הרבה ציורים יפים והחלטתי להביא לאימא
ואבא, לבוריס לא ציירתי, כי אני כועסת עליו, הוא נתן לי מכה
היום בבוקר.
אימא באה ונתנה לי נשיקה גדולה וצחקתי: "איך היה מתוקה שלי?
עשית כיף?".
"כן אימא! הגננת נורא נורא נחמדה והיה לי נורא כיף" סיפרתי לה
בהתלהבות והיא הרימה אותי וחיבקה אותי.
הגננת באה לאימא וחייכה אליה: "נו, מה את אומרת על אסיה
שלי?".
"ילדה מקסימה" חייכה הגננת ונגעה בי קלות בלחי: "אה, פאולה
נכון?".
"כן" אמרה אימא.
"אני רוצה לדבר איתך בצד".

כל הדרך הבייתה אימא שתקה, התחלתי קצת להיות עצובה: "אימא את
כועסת עלי?".
"מה?" אימא הסתובבה והביטה בי: "לא לא, מה פתאום.. אני
חושבת".
"על מה אימא?".
"עליך".
"מחשבות יפות אימא?".
אימא חייכה אלי: "תמיד, רק מחשבות יפות".
היא המשיכה לנהוג בשתיקה, בסוף אמרה: "אסיה, יש לי שאלה".
"כן אימא".
"הפליטות פה שלך, הדברים שאת אומרת לפעמים, הדברים שאמרתי לך
שאת ממציאה?".
נבהלתי: "אני מנסה להפסיק אותם אימא, אבל הם עולים לי בראש
לפעמים ו...".
"שמעת אותם איפשהו? בטלוויזיה אולי? ברדיו?".
נענעתי בראשי לשלילה: "לא אימא".
אימא שתקה קצת ואז אמרה: "את בטוחה?".
"כן אימא".
"אסיה, את אומרת לי את האמת נכון?".
"אימא אני לא משקרת, באמת!" לא הבנתי מה היא רוצה ממני...

בערב שמעתי אותה מדברת עם אבא: "הגננת אמרה לי שהיא הייתה כמה
שנים בישראל, עבדה שם בכמה עבודות כדי להביא קצת כסף, והיא
יודעת עברית דיי טוב, והיא כמעט בטוחה שאסיה דיברה עברית".
"נו, אז היא בטח שמעה בטלוויזיה או משהו, מה את מתרגשת?" ענה
אבא בביטול.
"אני לא יודעת מה לחשוב... ילדה בת ארבע תקלוט כל כך הרבה
מילים בשפה זרה?".
"אז זה רק אומר שהיא מחוננת, את צריכה לשמוח... עכשיו תפסיקי
כבר ובואי נלך לישון, את תעירי את הילדים בסוף".
החזה שלי התנפח מגאווה, אני ילדה מחוננת...


עשר שנים
"אימא!!!!!! אימא!!!!!" צרחתי, אבל אימא רק הביטה בי מרחוק,
עצובה, שלחתי אליה יד, אבל היא רק התרחקה ממני... ואבא...
אבא...
אבא!!!!!
התעוררתי בצרחה וראיתי את אימא ואבא מביטים בי המומים, אימא
חיבקה אותי וליטפה את ראשי, התרחקתי ממנה, מבוהלת, לא ידעתי מה
לעשות עם עצמי: "אתם... אתם... אתם לא... אני לא.. זה לא הבית
שלי... איך הגעתי לפה?".
אימא הביטה באבא ואבא הביט בי: "היא שוב מדברת בעברית" נאנחה
אימא בעצב.
הבטתי סביבי מבולבלת.. החדר שלי, המיטה שלי, קלרה ישבה במיטתה
והביטה בי בעיניה הגדולות משתאה: "אימא..?".
"תחזרי לישון קלרה" אמרה אימא בקול תקיף.
"אסיה" אימא הביטה בי במבט חודר: "קודם כל תירגעי, את רוצה כוס
מים?".
"לא.. לא.." מלמלתי, מבולבלת.
אבא התיישב לידי וליטף את ידי: "אסיה שלנו, מסכנה שלי... מתי
ייפסקו החלומות האלו?".
התרפקתי עליו, אבא שלי...
נשכבתי חזרה במיטה, אימא נשקה לי ושניהם יצאו וסגרו את האור:
"נסי לישון אסיה, יש לך בית ספר מחר".
בהיתי בתקרה, לאחר כמה דקות לחשה לי קלרה: "אסיה?".
הבטתי לכיוונה, ראיתי את בבואתה בחושך יושבת ומביטה בי: "את
בסדר אסיה?".
"לכי לישון קלרה, את תיהי עייפה מחר בגן". הסתובבתי לקיר.
שמעתי אותה מתארגנת במיטתה, עצמתי עיני: "מה חלמת אסיה?" היא
לחשה לעברי.
"אני.. אני לא מצליחה לזכור" לחשתי בחזרה ודמעה זלגה במורד
לחיי.

חמש עשרה שנה
ג'ניה הביטה בי, שנאתי אותה... אם החברות שלי יגלו שאימא שלחה
אותי לפסיכיאטרית... איזה בושות...
"אז הבנתי ששוב חלמת חלומות הלילה?" היא הביטה בי ולעסה את
העט, זה היה ממש מעצבן.
משכתי הכתפיי: "כן, אבל אני לא מצליחה לזכור אותם".
ג'ניה רכנה לעברי: "אסיה, זאת הפעם החמישית שאת כאן, ואת לא
מצליחה לזכור דברים, אני ממליצה שנעשה היפנוזה".
אימא נרתעה: "היפנוזה?!".
"אל דאגה" ג'ניה הרגיעה: "זה בטוח לחלוטין, כך נוכל לגלות מה
שהיא לא מצליחה לזכור בחלומות שלה, נצליח לפתור את הבעיה, זה
יקצר מאוד את הטיפול וההבראה של אסיה".
אימא אמרה שהיא רוצה לחשוב על זה, בינתיים הלכנו הבייתה...
היפנוזה?
שאלתי את לילי, היא מבינה בדברים כאלה: "את עדיין חולמת, הא?"
היא מלמלה בחוסר עניין והמשיכה לעיין בעיתון. מה חדש..
משכתי בכתפיי.
"אל תדאגי, זה ממש מגניב, אני מבטיחה לך" היא חייכה: "תיזכרי
בכל מני דברים מהילדות שלך ושטויות כאלה".

"כשאספור עד שלוש.. את תשקעי בשינה עמוקה... עמוקה..." בנקודה
הזאת כבר הפסקתי לשמוע אותה... שמעתי.. אבל כאילו היא מדברת
אלי מחדר אחר... התחלתי להירדם אני חושבת, אבל זה היה מוזר כי
עדיין חשבתי... הרגשתי כאילו אני עומדת בחדר, ומישהו דוחף אותי
הצידה ומדבר במקומי, ואני סתם עומדת בפינה חסרת אונים ומקשיבה.
ומי שמדבר... זאת אני...
היא התחילה לשאול אותי שאלות, וזאתי שדחפה אותי הצידה ענתה
לה.. שמי אסיה... אני בת 15... בלה בלה בלה...
לאט לאט הכל היכה בי, ראיתי את כל החלומות, כולם תקפו אותי בקו
ארוך של זיכרון והכאיבו לי, התחלתי להילחץ.... אימא שלי...
אבא... אחותי הדר..... מה קורה לי? הרי אימא שלי זאת פאולה...
והאחים שלי... בוריס וקלרה... ואבא שלי... זה דימה... לא
רונן... מה קורה לי?? שמעתי מישהי מדברת, זאת הייתי אני,
דיברתי בשפה ההיא, בעברית, וג'ניה ביקשה שאדבר ברוסית כי היא
לא מבינה אותי, אז דיברתי ברוסית, והכל התבהר פתאום, אבל מה
קרה? אני מאומצת? אני לא זוכרת מה בדיוק, אבל זאתי שמדברת
יודעת הכל, היא אמרה שאני נועה, ואני בת ארבע עשרה בכלל, וזה
לא נכון, כי חגגתי חמש עשרה כבר לפני שלושה חודשים, ואחותי הדר
בת שבע, ואימא שלי, סיגל ואבא שלי רונן... אני גרה בחיפה.. וזה
כל כך הגיוני וכל כך לא... אני משתגעת... שתשתוק.. זאת לא
אני.. לא.. זה לא יכול להיות אני... אני אסיה.. נולדתי וגדלתי
במוסקובה.. אני אף פעם לא הייתי בישראל...
בסוף לא יכולתי לסבול יותר, לשמוע את זה... צרחתי וצרחתי וההיא
שמדברת נסוגה אחורה.. לאט לאט חזרתי לשליטה, היא אמרה לי לפקוח
את העיניים, והפעם הצלחתי ופקחתי אותם, אני שוב אני... אסיה..
כן..
הבטתי סביבי והאור קצת הכאיב לי בעיניים, ראיתי את אימא יושבת
מולי המומה ודמעות על לחייה, ג'ניה רשמה כל מני דברים וראיתי
שגם הקליטה אותי בטייפ.
אני משוגעת.

ישבנו וראינו טלוויזיה וג'ניה התקשרה וביקשה אותי, עניתי לה:
"אסיה, יש לי כאן שמות ושם משפחה, אני רוצה שתרשמי אותם, את
רשאית לבדוק כרצונך".
רשמתי את השמות, והחלטתי לא לספר לאימא.
ישבתי מול הטלפון, זהו, אם עכשיו אתקשר הכל ישתנה, ולא אוכל
להחזיר כלום אחורה, ידעתי שברגע שאעשה את זה אוכיח לעצמי שכל
מה שקורה לי לא מקרי, לא סתם, זה משהו שרודף אותי כל חיי, משהו
שאני...
התקשרתי לחברת הטלפונים וביקשתי שיקשרו אותי לישראל, שם ענו לי
באנגלית, לא כל כך הבנתי אבל בסוף שאלו אם אני רוצה עברית,
רוסית, אנגלית, ערבית או צרפתית, ליבי דפק בעוצמה ולחצתי על
שתיים- עברית.
ענתה לי בחורה אורית.
"שלום" אמרתי לה.
"שלום" ענתה בנחמדות.
ליבי השתולל, כל מה שעצרתי בתוכי כל השנים, שהדחקתי, עכשיו יצא
בחופשיות כזאת: "יש לי כאן שם ושם משפחה, תוכלי לתת לי את
המספר?".
"כתובת יש?".
"אה.." גמגמתי ועצמתי עיני בחוזקה.
"הלו?".
"כן כן" עניתי לה: "רחוב סולם יעקב 22, חיפה".
שמעתי אותה מתקתקת ואז מסרה לי מספר, רשמתי והודתי לה: "לקשר
אותך?" שאלה.
"לא לא, תודה" אמרתי סגרתי, ישבתי המומה, כרגע ניהלתי שיחה
שלמה עם בחורה בשם אורית בעברית ולקחתי מספר של אנשים שעדיין
לא הבנתי מי הם ומה קורה לי... אני לא עצמי...

ישבתי שוב עם ג'ניה :"התקשרת אליהם?" שאלה לאחר שסיפרתי לה,
מגניבה מבטים זהירים לכיוונה של אימא.
"לא היה לי אומץ" השפלתי מבטי.
אימא הביטה בנו, מתוחה כמו קפיץ, וג'ניה פנתה אליה: "פאולה,
תשאירי אותנו לבד בבקשה".
אימא קמה בנוקשות ויצאה בשתיקה.
ג'ניה הביטה בי: "את חייבת להתמודד עם זה אסיה, יש בך משהו
שרדף אותך תמיד ורק עכשיו את הולכת לגלות אותו, אל תנסגי, כי
זה לא יעבור, את תדחיקי את זה כמו שעשית עד עכשיו וזה ימשיך
לרדוף אותך".

ישבתי בבית מול הטלוויזיה, וסתם ככה, בכזאת פשטות, ברגע של
התחזקות זינקתי לטלפון, עכשיו זה יקרה.
שוב קישרתי לישראל, הפעם ענתה לי דורין, ביקשתי שתקשר אותי
למספר שנתתי לה.
חיוג.... טוו...טוו...טוו... מזכירה: "שלום, הגעתם לבית של מר
וגברת אלוני, נא השאירו הודעה אחרי הפיב... פייייב!!" זה היה
קול של אישה... אישה מבוגרת.. רעדתי כולי, הקול היה כל כך מוכר
וכל כך זר... טרקתי במהירות.
"אסיה" שמעתי את קלרה קוראת לי.
"כן?" פניתי אליה, חיוורת כולי.
"בואי תראי את הפאזל שאבא קנה שלי".

שש עשרה שנה
אימא ואבא ישבו בסלון, אבא קרא עיתון ואימא צפתה בטלוויזיה,
התיישבתי על הספה ואמרתי: "אני לא אתעלם מזה יותר".
הם הביטו בי, מופתעים.
"יש לי בעיה, יש לנו בעיה, אני לא אתעלם. משהו קורה לי, ואימא,
את היית שם. אני יודעת שיש רק פיתרון אחד".
הם הביטו בי ושתקו.
"אני רוצה לנסוע לישראל, לבדוק מי האנשים האלו".
הם התווכחו... אוהו התווכחו... צעקות.. אין כסף.. איזה
שטויות... מה זה הדברים האלה... בלה בלה בלה...
אבא קם בכעס והלך.
אימא ישבה והביטה בי בעצב, ניגשתי אליה וכרעתי על ברכיי מולה,
לקחתי ידה בידי: "בבקשה אימא... רק כרטיס טיסה... תראי את זה
כמתנת יום ההולדת השש עשרה שלי... בבקשה אימא" התחלתי לבכות:
"את חייבת לעזור לי... זה לא ייעלם".

שבע עשרה וחצי שנה
התיישבתי במטוס כולי נוקשה, אימא ישבה לידי, שנה וחצי עבדתי
לממן את הטיסה, נפרדתי מדולב החבר שלי בנשיקה ועליתי על המטוס,
אימא לא הסכימה שאסע לבד, ועם דולב בטח שלא, בת שבע עשרה
וחצי.. מה פתאום...
אחרי שהתמקמנו בישראל הבטתי סביב, לא כזה מוכר, אבל הבנתי את
השפה, האנשים.. הריחות... היה בזה משהו מאוד אמיתי... חלק
ממני..
משהו שידעתי ששייך לי...

כל הלילה בבית המלון לא ישנתי, התהפכתי מצד לצד, ליבי דפק כל
כך חזק שנדמה לי שהדפיקות הן מה שגרם לי לא להרדם.. מה אם אני
טועה? בזבוז של שנים מנעוריי באובססיביות למשהו שאולי בעצם לא
קיים... המחשבה הזאת שיגעה אותי.
נסענו ביום השני במונית שירות לחיפה, ככל שהתקרבנו ידעתי יותר,
הבנתי יותר,הכל היה מוכר, כיוונתי את הנהג בדיוק לרחוב הנכון
ולבית הנכון, ואימא ישבה ולא אמרה מילה.
"זהו זה" נעמדתי מול הבית, לפתע פרץ של רגשות היכה בי
בעוצמה... ראיתי אותי משחקת בכדור בבית הקטן, והכדור נפל על
אפולו, הכלב השחור שלי...
הבית שלי... הגינה שלי... יבשה...
לא חשבתי, רצתי במהירות ודפקתי על הדלת.
לפתע התמלאתי חרדה, מה אם הם לא בבית? ומה אגיד?
לפתע שמעתי צעדים והדלת נפתחה.
האישה הזקנה שעמדה שם....
אימא.

היא הביטה בי, לא מזהה את הבחורה הרוסיה שעומדת מולה, נראתה
חשדנית: "כן?".
"א.." באתי לומר.. אבל.. פשוט עמדתי שם, בפה פעור, אימא.. היא
זקנה... כל כך זקנה... היא נראתה מבוהלת קצת: "כן..?".
הצבעתי לגינה: "שם שיחקתי עם אפולו בכדור הכחול שלי".
היא פקחה עיניים גדולות: "מה?!".
"הכדור נפל על אפולו... ואז הוא ברח" דמעות התחילו לזלוג לי על
הלחיים: "הוא רץ לכביש, ונדרס... ואני... אני ברחתי ליום
שלם... והתחבאתי בגן המשחקים שליד העיריה... ואת מצאת אותי שם,
בשמונה וחצי בערב, התחבאתי מחתח למגלשה.. ואת... את הבטחת שלא
תספרי שאפולו נדרס בגלל הכדור שלי.. ושזאת הייתה תאונה שלא
באשמתי... ואמרת לי שזה בסדר, ושאף אחד לא כועס עלי ושזה יהיה
הסוד שלנו..." פרצתי בבכי, הרגשתי שאני הולכת להתמוטט.
היא הביטה בי בעיניים ענקיות מלאות דמעות: "את... מה..? איך..
איך את יודעת את זה? זה קרה לפני שלושים שנה...".
"אימא" לחשתי...: "אימא..".
היא נראתה כאילו היא עוד שניה מתעלפת: "לא.. זה לא יכל
להיות.." היא נאחזה במעקה, תמכתי בה.

ישבנו אני, אבא, הדר ושתי האימהות שלי בסלון, אימא התעקשה
שנישאר אצלה. בבית. בבית שלי.
החדר שלי... בדיוק כמו שהשארתי אותו... המיטה האדומה, כריות
דוגמת פרה... התכופפתי מאחורי השולחן והוצאתי את היומן שהוחבא
שם, הם לא שינו כלום... אפילו לא את היומן, הם לא מצאו אותו...

כולם מתחבקים, בוכים... מדברים... לא מאמינים...
הדר התחתנה, וכבר יש לה שתי בנות.. לא האמנתי כמה הרבה עבר,
כמה שהחיים המשיכו... הרגשתי איך בזבזתי ארבע עשרה שנה... ועוד
שבע עשרה... הכל סיחרר אותי והתערבב לי במוח..
מסתבר שבנסיעה לטבריה אחד הגלגלים התפנצ'ר מבקבוק זכוכית שבור,
האוטו התהפך וכולם נפצעו, שכבתי במצב אנוש חודש בבית החולים
ובסוף מתתי משטף דם במוח.

הזדמנות שנייה
התיישבתי על המיטה שלי ופתחתי את היומן הוורוד שלי, פרצתי בבכי
כשקראתי את השורות האחרונות שאי פעם כתבתי ביומן: "טוב יומן
יקר שלי, אני צריכה לסיים, אנחנו נוסעים לטבריה, אעדכן אותך
כשאחזור...".