גם כשהיו לך חלומות
לרוץ רחוק לשום מקום
אותה לולאה רקובה
חנקה אותך.
ואותו צחוק נוראי
שמתגלגל מהשדות
שאליהם בחרת לרוץ
מזכיר לך שעם סיכות
גדולות ומסמרים
החדירו את הלולאה לתוך רגלייך.
(את כולם בסוף צולבים)
את עוד תנשכי לעצמך את הרגל
העיקר שהיא תיפול
הכאב יחלוף (וגם אם לא, מה זה משנה?)
ואת תוכלי לרוץ.
(מתנדנדת אל האופק)
אבל מזמן את כבר לא
חולמת על ריצות למרחקים
ארוכים שלא תלויים בזמן.
את רק חולמת על הרגל שהייתה לך
ונותרה עם עוד המון איברים מאחור.