היא אבדה, נעלמה
היא פשוט לא חזרה...
אני לא יודעת מה קרה
אני מקווה שלא דבר נורא...
אם היא מתה שלפחות תמות בלי כאב,
בלי עצב, רק עם עצמה...לבדה.
אני לא רוצה שהיא תעלם,
רוצה לזכור, רוצה שהיא תחזור
רוצה שהחצי שוב יהיה שלם!
שהעולם יחזור לאחור...
כל הדברים הקטנים,
המיוחדים, שבזכותה הם היו
עכשיו כבר לא יהיו, הם פשוט לא קורים.
הם גם לא יקרו,
כי הם בזכותה, בגללה,
בזכות השהות שלה.
אני מתגעגעת אליה,
אל הנדנודים, אל החיבוקים,
אל הליטופים...
אל הפרווה הרכה והנעימה
שהייתי מחבקת ומנשקת.
"היא בחיים היא בחיים!"
זה מה שכולם אומרים,
אבל האם להאמין?
האם לקוות?
להמשיך לחיות באשליות?
או להחליט לאבד תקווה,
ופשוט ליפול לחשכה,
לפחד, לכאב לבכי שלא פוסק...
לא! אני לא אתן,
היא תחזור, היא תחזור,
חייבים להאמין
עד שהראש יקלוט ויבין-
יש עוד תקווה עד שאין הוכחה.
בואי כבר! אני רוצה אותך בחזרה,
בואי אלי, בואי ותנשכי, תשרטי ותאהבי,
העיקר שתחזרי...