כוחה של המחשבה ,
שווה לכוחה של הבריאה .
מתת האל
ואולי גם קללתו,
הרי כבר נאמר כי נבראנו בצלמו .

ניצוץ אלוהי זה , הטמון בנו ,
הופך את הכל לקשה ,
לא מובן לרוב בני האדם
ואחרים שהבינו נפשם איבדו ,
את רוב זמנם בילו בתהייה ,בבדידות ובכמיהה

לחופשי,

מהספק המתודי שיצרה מחשבתם
והפכה אותם לאסירה בעולמם .
אותם אנשים פוחדים מעצמם ומפחידים אחרים.
חלקם מאושפזים במוסדות שונים ,
מרביתם מתרוצצים בחיים כהסוואה , כהדחקה
או שמה זהו יצר האדם לשרידה
ואחרים מתבודדים במקומות רחוקים .

לאותם אנשים לכל דבר קטן ניתן משמעות כבירה
וכל מהלומה הינה מכה אנושה .
את רגעי האכזבה הם לווים פעמיים ,
בנפשם ובעולם המחשבה .

ללא מטרה נעלה , כאשר היוצאים לחפשה ,
ממולם ניצבת חומה אנושית גדולה ,
העשוייה מלבנים ,בעלי שמות שונים :,
יופי מוסר , דת,נכון ,טוב ורע .
אבנים אלו בורקות , נוצצות
ומשבשות לך אף את יכולת הראייה .

אך לבסוף כולם נקברים באותה הצורה .

רק שהאדם שהמעיט לחשוב כך המעיט לבכות ,
לא היה ספקן פאנטי ,
לא חיפש משמעות אמפיורית לחייו הסופניים
ונהנה מכל נפלאות החיים .

כאשר האדם שבאותם דברים העמיק ,
ראה בעינייו כי כל זאת רק אשלייה
ולא זכה למעט אושר מעט סיפוק ,מעט שמחה .

ואני סבורה כי המשורר אכן צדק באומרו :,
"אשרי עניי הדעת כי להם מלכות שמיים ..."
כי הרי הם אלו שמחייכים בינתיים .