לעצום את העיניים חזק. הכי חזק.
לעקור אותם מתוכי.
רק כך,
נעלמים המספרים הכחולים
מאלפי הזרועות שבראשי.
בתאי הגזים
נזעקו זעקות אחרונות
לפני המוות.
צווחות מרטיטות.
ואני החרשתי.
ריח גופות שרופות,
גרגרי אפר מתעופפים
מתיימרים להיכנס לתוכי.
אפתח נחיריים, ארים ראש
ואשאף את קרובי משפחתי.
בלעתי הרוק והעליתי חזרה,
ניסיתי לדמיין זהב בפי.
לחם עבש;
מים דלוחים;
קליפות תפוחי- אדמה;
שווים נמדד בקראט.
נעליים. זוג אחד נעלתי בבוקר,
אלפים לפניי
וידיי מגששות, מרפרפות,
נוגעות- לא נוגעות
באחת בודדה,
קטנה, ישנה ונצרכת.
אינטואיטיבית
שואה עולה ממני.
אאטום אוזניי- אעצום עיניי- אסתום אפי- אצמיד ידיי לגופי-
לשוני תדבק לחיכי;
שואה מקננת בתוכי. |
