זה אחד מאותם ימים שכבר מגעיל אותי להסתכל במראה.אני מנסה לגעת
בה ואני בספק אם אני מצטמררת כ"כ מהמגע הקר של הזכוכית או
מההשתקפות של עצמי.כואב לי כבר להרגיש את עצמי,אני זוכרת את
התקופות שכאב לי לא להרגיש,עכשיו אני חסרת זהות.האנשים שסביבי
גרמו לי לטשטוש עמוק של האישיות שלי.

אני מסוגלת להקשיב לעצמי רק מתוך צלילים מוכרים שמתחברים
אלי.באמת שאני אוהבת אותך,באמת שזה כואב.קלישאות זה יותר כואב
מהכל,כי הכל כאילו מתוכנן.גורל.אכזרי מסביבי,אבל אסור לי לשקוע
ברחמים עצמיים.אני חזקה מספיק.אני מקווה.נופלת שדודה
לרגליך,כאילו היית שלי.רכוש פרטי.לא,אתה לא,ורכוש גנוב לא שווה
דבר.למרות שהייתי רוצה לגנוב,לשמור עמוק אצלי בלב את
ההבטחות,הדמיונות.כי גם לדמיון יש ערך.לציניות שלי אין
משקל,ולך יש ציניות הורסת.מנסה לתת לך לזרום וגם לי.רוצה לראות
זרם.

דמיונות הם בריחה,ונמאס לי לברוח.אני רוצה חיים אמיתיים.יש לי
חיים אמיתיים ואני לא מוכנה להכיר בהם.חוסר הכרה.חלומות
מתוקים.נושמת עמוק.בקרוב מתפוצצת.אתה זוכר הבטחות?לא חושבת
שאתה שם.שתהיה.חולמת.כי אולי מעבר לקשת מחכה לי משהו טוב.אולי
יש מקום שחלומות כן מתגשמים.מקדש עבורי.ניצוץ בעיניים.עור
חיוור שנרטב תמידית במי מלח צורבים.אולי יש סיכוי למצוא את
האהבה.בעצם לא צריך לחפש,היא פה איתי.ואני,מחכה...לנצח