התכרבלתי במעיל החורף הצבאי, משתדלת להרכין את ראשי פנימה מתחת
לכובעון בכדי שהראות לא תיפגע - זה לא עזר - ככול שהתכרבלתי
יותר נראה היה שהגשם חודר בנחישות עזה יותר- עד שלבסוף
וויתרתי. הורדתי את הקפוצון , וניסיתי לתפוס טיפות גשם
בלשוני.
מדי פעם עברה מכונית, כנראה העובדה שעמדתי לבד בחושך ובגשם -
העצימה את הנטיות המזוכיסטיות של האוכלוסיה הכללית , כיוון
שבמקום לעצור או אפילו להאט, נוצר אצלי הרושם שרוב הנהגים
האיצו ואף התקרבו לשפת המדרכה בכדי שהשלוליות המעופשות בהן
עברו ישלימו את מטרת הגשם וירטיבו את גופי בכלליות.
בשלב מסויים לא היה לי אכפת יותר - הנחתי שמכונית צבאית תצא
מהבסיס בשלב זה או אחר וימצא לי טרמפ לנקודה איסוף אטרקטיבית
יותר, התיישבתי על הספסל הרטוב ובהיתי.
כנראה שנתקעתי בבהייה כי בכלל לא שמתי לב למכונית שנעצרה בצד
הכביש, אורותיה מאותתים וחלונה מורד - הקצתי מההזייה שלי רק
כאשר דלת המכונית נפתחה ומישהו צעק אלי משהו לא ברור.
נכנסתי למכונית. ההרגשה הראשונית שלי היתה חום.
ההרגשה הבאה היתה חוסר נעימות מסויימת בעקבות הרטיבות הכללית
בה הייתי נתונה.
התעלמתי מההרגשה השניה והתרכזתי בראשונה. סוף סוף חום.
במושב האחורי התרכבלתי עם עוד שנים או שלושה חיילים אחרים - לא
ממש הקדשתי זמן בהסתכלות, הייתי מרוכזת לגמרי בתחושת החמימות
והוכרת התודה לנהג אנונימי שעצר את מכוניתו בלילה גשום שכזה.
בשלב מסויים לא יכולתי יותר להתעלם מהיושב לידי , הוא ישב קרוב
קרוב אלי וברכו  נגעה/לא נגעה בברכי. מעיל החורף הצבאי מנע
ממני להרים מבט - ולראות את היושב .
אבל הרגשתי את הנוכחות שלו.
הסמקתי - לא ברור לי בדיוק למה הסמקתי, אבל אני בטוחה בהרגשה
שלי  שאכן הסמקתי.
תנודות הרכב נקשו את ברכינו יחד,ואני יכולה להישבע כי ברכו
נגעה בשלי גם בתנודות שסתרו את תנודות המכונית.
במשך כמה דקות הייתי מהופנטת מהקרבה שנוצרה ביני לבינו.
ואז ראיתי את כף היד שלו - כבדרך אגב הוא הניח אותה על ברכו.
בתוכי הייתי משוכנעת כי הנחת היד לא היתה מעשה של בדרך כלל.
ידעתי שהוא רצה שאני אראה חלק ממנו. משהו מייצג.
עד היום אני לא יודעת האם הוא ראה את פני, אבל היה משהו
אינטימי מאוד בישיבה הצפופה במכונית הנוסעת צמודה לחייל זר.
הלב שלי החל לדפוק, אתם צריכים להבין שאני אדם פאסיבי במהותו -
אני לא עושה אני פשוט מחכה שדברים יעשו.
ובשביל אדם פאסיבי כל פעולה אקטיבית ולו הקטנה והסימלית ביותר
מקבלת העצמה סימבולית.
הנחתי את ידי על הברך שלי - הרגשתי חשופה לגמרי, ותהיתי האם גם
הוא הרגיש ככה בזמנו.
אצבעותי נעו בקצב המוסיקה שכמעט ולא שמעתי ממקום מושבי בספסל
האחורי. וחיכיתי.
מי יעשה את הצעד הבא?
האם אני לבד במערכה משחקת נגד חייל דימיוני, שבכלל אינו משתף
פעולה עם החלום הקסום שלי אלא סופר את הרחובות עד לנקודת
העצירה?
המכונית קפצה על מהמורה בכביש, אצבעותינו נגעו להרף קצרצר -
הפסקתי לנשום - אני מודה זה נשמע קצת מוגזם לומר שנשמתי תעתק
בעקבות נגיעה מקרית, אבל כזה היה המצב - הפסקתי לנשום לתקופה
בת אלף שנה, או מספר אלפיות השנייה.
המשכנו ליסוע, תהיתי האם הנגיעה היתה ארוע מקרי שבכלל לא תוכנן
ובכלל לא קיבלה את אותה ההעצמה הרגשית שאני הלבשתי עליה.
הסמקתי שוב, בתוך מעיל הפוך הצבאי נעשה לי חם. נעשה לי חם
מידי. התחלתי להתבייש במי שנכנעתי להיות.  איזו טיפשה
רומנטיקנית ופאטית.  משועממת.
ניסיתי להגיד לעצמי להניח למצב - להזיז את האצבעות ולהכניסן
לכיס המעיל,
בזה חשבתי שהעניין יפתר.
אבל לא פעלתי - אצבעותי נותרו דוממות מחכות על הברך, הנוגעת לא
נוגעת בברכו - הכמהה למעין אישור על הזייה מטורפת חסרת ממשות
או תוקף.
זה נראה היה כמו נצח. ושניה אחת לפני היאוש המוחלט היתה
התקרבות, תזוזה.
זו היתה הססנית ובכלל לא מודגשת אבל אכן היתה שם.
קצוות אצבעותיו זחלו לשלי במעין נגיעה שהכאיבה לי בפנים במקום
שמאז אני מתכחשת על קיומו.
משם זה כבר היה פשוט, האבעות ננעלו במעין אנחת רווחה של
מעגליות שהגיעה לסיומה.
הרגשתי כל כך במקום שם, במכונית הדוהרת על הכביש השחור בלילה
הגשום, מחוברת לחייל בלי פרצוף ובלי שם.
אצבע התכחככה באצבע, מלטפת ברכות מכאיבה, לאורך ולרוחב, מגדירה
את אצבעותי כפי שאפילו אני לא עשיתי מעולם.
אני משוכנעת שהוא למד את כף ידי , ואני יודעת זאת בבטחון כיוון
שאני לעולם לא אשכח את שלו. האחיזה הזאת שלנו ,זה בזו ,הגדירה
בדיוק מי אנחנו, ומה היינו צריכים.
ובשיא הרגשת השייכות המכונית נעצרה, פרצוף מטושטש הסתובב
מהמושב הקדמי ואמר משהו מבלבל- מסתבר שהבנתי בדיעבד שזו היתה
התחנה שלי.
פתחתי את הדלת , תיק הצבא המנופח התגלגל החוצה אל הכביש, רגל
אחת היתה כבר בחוץ  כששמתי לב -  אצבעותיו נסוגו ממני אל תוך
חום המכונית שאני כבר לא הייתי חלק ממנה. נסוגו ממני .
ובעודי מתבוננת במכונית הדוהרת חזרה אל החושך שבלע אותה במהרה
,עומדת בשלולית של בדידות וגשם, חשבתי  - " מי הוא היה?".
כיום שנים אחר כך אני יודעת להגיד שזו היתה דקת האינטימיות
הטובה והטהורה ביותר שהיתה לי עם גבר מאודי .
יתכן וזו הסיבה שקשה לי להגיד, ואני באמת לא יודעת, באם המצב
היה חוזר על עצמו  - הייתי בוחרת להביט, להסתכן ולראות.
או שהייתי נכנעת לקסם, לאשלייה, לחוסר האונים - ונאחזת במעיל
החורף הצבאי.