במרחק שמפריד אותי ממך
אני יכול להביט לעינייך
ולמצוא,
שעינייך לא מנחשות אותי
(אם כי לפעמים אני חש שהן מגיעות לביקור חטוף).
החיוך לא ברור,
אולי את מסתירה.
את הכאב שלי אני שומר לעצמי.
מוהל אותו בחצי נשיקה
מתבל בחצי אנחה.
הבל פיך מגיע לאפי.
לכן רק בדקות נדירות...אני נושם.
המילים נסתרות.
בורחות לכיוונים אחרים
דרך השפתיים שלא משירות מבט,
דרך שיניים שיורות חיצים
לא ישירים.
אצבעותייך...
לא מלטפות אותי.
ואצבעות כפות רגלייך מורות לי
להתקדם לעבר ריח של תפוח בדבש
שמצהיר על שנה חדשה.
שנה טובה שמשתקפת בעור
המשתקף חזרה בקערורית הזוויתית לכל האורך,
עם ציפורן מבהיקה שמזמנת.
ועם שערות שחורות, חלקות
אשר מבליטות את העור הלא חלק
והאדמומי.
והשפתיים ? הן משקרות.
והעיניים ? גם.
והמרחק שמפריד אותי ממך ?
רק גדל והולך.
כמו הזמן שלא שב על עקביו,
וגם לא ישוב אף פעם.
ספטמבר 2006 |