שוב היא לובשת את הג'ינס הצמוד.
הג'ינס הזה בלי הכיסים מאחורה שמבליט לה את הטוסיק. היא לובשת
אותו בשבילו. אני יודע את זה, כי אחרי שחברה שלה אמרה לי שהיא
לא רוצה אותי, אלא מישהו אחר, אני כבר קישרתי את זה לבחור הזה
שהיא לפעמים מתמרחת עליו. אבל בשבילי היא לא צריכה ללבוש את
הג'ינס הצמוד. בשבילי היא הכי יפה בעולם. אפשר לשים עליה שק
יוטה והיא תהיה הכי יפה בעולם.

כולם אומרים לי להוציא אותה מהראש שלי. לא להסתכל עליה, לא
לדבר איתה, לא להתקרב אליה, לא לחשוב עליה. אבל אני לא רוצה,
לא רוצה. אני אוהב לחשוב עליה, עלינו. לא מחשבות כחולות אלא
סתם מחשבות. אני חושב עלינו הולכים יד ביד בחוף הים או מתחבקים
נורא חזק עם השקיעה. לפעמים אני מגזים ומפנטז שגם היא בעצם
אוהבת אותי ומסתירה את זה, אבל ברור לי שזה לא נכון.
אני אוהב לראות אותה מחייכת, חיוך קטן וחמוד. לפעמים, ככה
מרחוק, יוצא לי לראות אותה מחייכת. לפחות אחד מאיתנו שמח.
עצוב לי. אני עדיין מחייך וצוחק, אבל זה רק כלפי חוץ. תמיד יש
את העצב הזה איתי. לכל מקום שאני הולך העצב בא איתי. אבל אני
לא בוכה. אף פעם לא בוכה. מידי פעם אני מרגיש שאם אני אדבר אז
הקול שלי ירעד, אז אני מעדיף לשתוק. אבל אף פעם לא בוכה.

לפעמים בבוקר, כשיש רוח קרה שבאה על הפנים, אז יורדות לי
דמעות. דמעות של רוח.