עיניה מביטות בי בתמיהה.
"מה אתה רוצה?" היא שואלת.
אני בוהה בה בחזרה ומנסה לחשוב מה באמת רציתי להגיד לה.
"את יודעת," אני פותח "שכבשים אוהבות להשתגל במאונך?"
"מה?!" היא מובכת ואכן עושה רושם שעיניה כבר תרות בעיקשות אחר
דרך מילוט.
"אהם..." אני מנסה לשקם את המצב שלי. "כלבים הם חיות מאוד יפות
לטעמי."
"אה, כן?" היא נרגעת קצת ומנסה להשתלב בזווית השיחה שעתה פתחתי
בו.
"כן, כן. יש לי שני כלבים. אחד מהם כזה קטן ופעלתן. השני
גוסס."
הפנים שלה נופלות.
"שיט." אני ממלמל לעצמי.
"מה קרה?" היא שואלת.
"כלום..." אני מנסה לחשוב על משהו מועיל יותר להגיד.
לפתע כבשה ענקית נופלת מהשמיים.
"הנה!" אני שמח לפתע. "אני אדגים לך את מה שדיברתי עליו
ממקודם!"
אני מפשיל את המכנסיים שלי ומנסה לפתוח באקט של שיגול במאונך.
פתאום אני קולט שזה בכלל כבש ולא כבשה, אז אני מביט לעברה
במבוכה אבל מגלה שהיא הלכה.
"נו, טוב." אני אומר, ומחזיר את המכנסיים שלי.
אני מביט אל עבר השקיעה, אוחז בידי האחת בכבש ההמום ובידי
השנייה בתרמיל גב שהזדמן לי במקרה. 'אולי באמת הגיע הזמן שאני
אפסיק לעשות שטויות.' אני אומר לעצמי, ומדלג בשמחה לכיוונים
אלו ואחרים.
יואב תירוש, 19.11.2001.
|