מביט מבעד לממברנה העבה של המשקפיים -
הנה היא הולכת, עוזבת אותי
שוב.
לבדה.
דרך הקרום הדק והאטום של העדשה -
אני רואה איך אני נכשל שוב,
איך הכל מתמוטט.

ואני לא מאושר
ואני לא מדוכא
כי המשקפיים שלי לא ורודות.
והמשקפיים שלי לא שחורות.
המשקפיים שלי - אטומות.

וניסיתי אתמול לשים זוג עדשות מגע שקופות
אבל הרופאה אמרה לי להוריד אותם
כי העיניים שלי לא רגילות
אחרי שעתיים
שבהן ראיתי את העולם

בלי הגנה:
האושר היה עצום,
הכאב היה אדיר
ואחרי שעתיים הורדתי מהגולגולת שלי
את זוג העדשות
האלסטיות, השקופות, הקלות, הפוצעות
והדבקתי אל חוריי העיניים
את משקפיי הישנים;

הנה באה סטירת-הנפש:
עכשיו הכאב העמום שבלב דועך.
עכשיו הפעימה הדקה שבראש מתרחקת.
אפילו לא סדק,
אפילו לא תזוזה קטנה של הידיות,
מוות.

כ"ח בכסלו התשס"ז