אני שונא את עצמי.
אני החזקתי לו את הרגליים ורועי החזיק לו את הידיים.
לקחנו אותו מהמכונית, תלוי בין שינינו, לכיוון הגן המשולש,
משתדלים לא לגעת בו יותר מדי ומחפשים שיח מספיק צפוף כדי
להשאיר אותו שם לכמה ימים, אוכל לעכברים ולחולדות.
ארבע וחצי בבוקר, וכל ההומואים מצאו זיון או הלכו לישון, ואני
מחפש מקום לשים בו גופה.
אני רואה את הלחץ שלי, את הגועל והפחד, משתקפים במדויק בפנים
של רועי, שנינו משתדלים לא להסתכל אחד לשני בעיניים, כי נכון
לעכשיו המבט שנמצא שם דומה נורא למבט שיש לבחור המת בעיניים.
קר ורחב.
הוא לובש מידה ארבעים וחמש, אני שם לב. שרוכים יפים. נעלי זמש.
מכנסי ג'ינס צמודות, הארנק שלו בכיס השמאלי. אני תוהה אם לקחת
את הארנק, כדי שייקח למי שיחפש מי זה יותר זמן למצוא. אני שואל
את רועי והוא אומר שזה רעיון טוב.
מצאנו שיח, די גדול, די קרוב לנדנדות.
"הוא לא כחול" רועי אומר.
"מה?"
"הוא לא כחול. תמיד אומרים שגופות נהיות כחולות. הוא לא
כחול".
"יא-אללה, זה מה שמעניין אותך? הצבע שלו?"
"פשוט חשבתי שהוא יהיה כחול. זה הכל. מה אתה צועק? אתה רוצה
שיבוא לפה איזה מניאק וימצא אותנו עם שמונים קילו של אשכנזי
מת?"
לרועי יש נקודה טובה.
אנחנו שומרים על שקט. רועי לא אשכנזי. רועי חצי. גם אני.
התוכנית הייתה, שנשים אותו פה, ואז יחשבו שאחד ההומואים מהגן
המשולש נרצח ע"י פסיכופט, הומופוב, או שהוא נרצח והושאר שם בלי
קשר.
בלי קשר אלינו. בלי קשר אלי.
אני מקווה שיאשימו איזה הומופוב בזה. אני שונא הומופובים.
אני נזכר בארנק.
יש שם תמונה שלו, ואני שורף אותה. יש שם תעודת זהות, ואני שורף
אותה. יש שם כסף ואני לוקח אותו. את הארנק אני קורע ושורף.
אני חושב שלשרוף את האצבעות שלי יהיה רעיון טוב, אבל רועי פה
ואני לא רוצה להפחיד אותו, אז במקום אני נושך את השפה שלי
מבפנים.
מה אנחנו רוצים לעשות עכשיו, זו השאלה. אילו אפשרויות בילוי,
הווי ובידור, מציעה העיר הזאת לשני רוצחים חדשים.
דם מתחיל לרדת בתוך הפה שלי.
אני מציע ללכת לאיזשהו פאב. הבלקוני אולי. או הפרילנד.
רועי מחפש אקשן. אני שואל אותו איזה אקשן הוא מחפש, והוא אומר
לי, אתה יודע, כוסיות, בחורות.
כן, בחורות, אני אומר. רעיון טוב.
אנחנו הולכים לבאז-סטופ, לנסות למצוא איזו תיירת מסוממת, או
איזו מלצרית חמודה, משהו.
אני שונא את זה.
בדרך, באוטו של רועי, אני מתחיל לבכות, ורועי נותן לי מכה
בעורף וצועק עלי שאני חייב להפסיק לבכות, טמבל, אם אתה לא רוצה
שיעלו עלינו. אף פעם אל תבכה. אף פעם.
הוא לא יודע שפשוט הפה שלי כואב בגלל הנשיכות. השפה שלי כבר
גמורה. הלחי הימנית כבר גמורה. אני בלחי השמאלית.
אני לא רוצה להפחיד אותו, אז אני מדליק סיגריה, וכשהוא לא רואה
אני נוגע בחלק האדום עם האצבע, משאיר אותה שם כמה זמן ועוזב.
רועי רוצה למצוא זיון. אני רוצה לשבת ולשתות.
בדרך רועי מדבר אלי, אומר לי שהכל יהיה בסדר, שאנחנו פשוט
צריכים לשתוק על זה, לשכוח מזה, לשכוח מזה, והוא מסתכל עלי
כשהוא אומר את זה, במבט מזהיר. לשכוח, הוא אומר.
בסדר. אז לשכוח. לי אין בעיה עם זה.
להפך.

לקראת הטיילת, אנחנו עוצרים למלא דלק. הריח ממלא אותי, אני
אוהב את הריח הזה, ושונא אותו.
הדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה ליהנות.
האיש ממלא דלק. כרגיל, הוא ממלא יותר ממה שצריך כדי לדפוק
קופה, והוא עושה שלולית קטנה שמגיעה עד לדלת שלי.
אני יושב ובוהה בה מהחלון למטה, ובקושי עוצר את עצמי מלזרוק את
הסיגריה למטה. הייתי עושה את זה, אבל האיש שמילא לי את הדלק
נראה טוב. אני אוהב אנשים יפים. הם נחמדים אליך כי הם יכולים.
אני מחייך אליו קצת, והוא נותן לי חיוך אדיב. כי הוא יכול. כי
אין לו סיבה להיות אליך מניאק. כי כל החיים כולם היו נחמדים
אליו.
אני שונא את עצמי.
אנחנו שוב נוסעים. רועי הלך לרגע לקנות סיגריות, הוא לא מעשן
את מה שאני מעשן, ווינסטון, הוא מעשן את הסוג שכן עושים
ניסויים בבעלי-חיים. דיברתי אתו על זה אבל לא אכפת לו.
הוא מדליק את המרלבורו שלו, ואני משתדל לא לנשום את העשן,
סיגריות רצח אני קורא להן. ולא, אני לא פספסתי את האירוניה.
לכן החלון שלי פתוח.
אני חושב עליו, על האשכנזי הכחול, בטח עכשיו הוא כבר כחול,
ששוכב בשיח בגן המשולש ליד הנדנדות.
אני החזקתי לו את הרגליים.
אני מרגיש את המגע של הג'ינס שלו על הידיים שלי, אני מדמיין את
הארנק של האיש הזה, את תעודת הזהות שלו, את מי שהוא הולכים
ונשרפים, הולכים ונעלמים. פתאום אני מצטער שלא קברנו אותו.
רועי אומר שאני בכיין. אני מסכים עם רועי ולא רואה בזה שום דבר
רע. רועי מנותק מהרגשות שלו. גבר, כמו שהוא חושב שגבר צריך
להיות. לי אין בעיה עם לבכות.
אבל לרועי יש בעיה.
החלון רטוב מבחוץ, מגשם, ומבפנים, ממני. אני מפסיק לבכות עד
שהחלון מתייבש, אבל אני לא יכול לעצור יותר.
רועי רואה שאני בבעיה ועוצר בצד הכביש. הוא מניח את היד שלו
עלי, ופתאום זה בסדר להרגיש טוב, להיות מנוחם, אבל אז אני מבין
מה הוא עושה. אני לא מאמין, אבל כל זה ממש מחרמן אותו.
הוא לוחש לי כל מני דברים שאני לא מבין, הוא פותח את הרוכסן של
המכנסיים שלו ומוציא את הזין, מנסה לגרום לי לשתף פעולה.
לא הפעם.
אני אומר לו שכואבת לי הבטן ורץ החוצה, באמת מקיא, באמת הרבה.
הוא רץ אחרי, פתאום החבר הטוב, מחזיק לי את השיער שלא יתלכלך,
שואל אם אני כבר בסדר, ואני צורח עליו שלא, אני לא בסדר ושילך
קיבינימט.
הוא מחבק אותי, הרוכסן כבר סגור, המבט בעיניים אחר, ואומר לי
שהכל יהיה בסדר. אני לא מאמין לו בגרוש.
אנחנו חוזרים למכונית, הים מצד ימין, הפאב מצד שמאל אבל אנחנו
כבר לא נוסעים לשם.
אני אוהב את הים.
הוא גדול, ותמיד חוזר על עצמו, גלים גלים גלים גלים גלים.
אני שואל אם אנחנו נוסעים לים ורועי אומר לי שכן.
יופי, אני אומר, קצת מנומנם. קצת עייף. קצת מטושטש.
אנחנו יורדים לחוף, ומתיישבים ליד שאריות של פחמים אדומים
ממדורה שמישהו עשה שם.
רועי מבקש ממני את המצית ולוקח כמה קרשים שנשארו שם, בלי שימוש
עד שרועי הגיע. הוא מדליק אותם לאט לאט, ותוך רבע שעה יש לנו
אש וים וכוכבים ולרועי יש אותי.
החוף נטוש מספיק כדי שנוכל לשבת קרוב, ורועי שם את היד שלו עלי
שוב, ואומר שהוא מצטער. אני מחבק אותו, חיבוק של אהבה קשה כזו,
עם הרבה שנאה, ונאחז בו כדי לא לטבוע במה שאני מרגיש.
אני שם את הראש שלי על הברכיים שלו ומרגיש את הזקפה שלו,
ופתאום הכל נהיה ברור.
אני לוחש לו שאני אוהב אותו, ושהכל בסדר, והכל באמת בסדר.
אני פותח את הרוכסן שלו, לאט לאט, שן מתכת אחת אחרי השנייה,
פותח את הכפתור, מפשפש בתחתונים שלו קצת ומוצא את מה שאני
מחפש.
הוא מתחיל להיאנח, וללטף לי את הראש, והאגן שלו זז יותר ויותר
מהר, ואז הוא גומר לי בין הפצעים המדממים בפה שלי.
הוא נופל אחורה, הוא תמיד גומר נורא חזק ככה, המבט שלו מעורפל,
העיניים שלו חצי עצומות.
אני שונא אותו.
אני קם ורועי שואל אותי לאן אני הולך. אני אומר לו שהכל יהיה
בסדר.
אני הולך לאט לאט לכיוון הים, ורועי עוקב אחרי, עדיין מלא
בהרגשה הטובה ממקודם. הוא שואל אותי מה אני עושה, ואני אומר לו
שהכל בסדר איתי, ושהוא לא צריך לדאוג.
הוא שואל אם אני מתכוון לשחות באמצע החורף במים קפואים, ואני
אומר לו שכן. ושזה לא עניינו. ושישתוק.
העיניים שלנו בוהות אחת בשנייה. שנינו יודעים שמשהו השתנה.
אני נכנס לתוך המים, והם באמת קפואים, ואני מתחיל לרעוד.
הוא מנסה לקרוא לי מהחוף, מנסה לגרום לי לצאת, אבל אני יודע מה
אני עושה. אני עדיין מחכה.
הוא מחליט לשתף פעולה.
הוא נכנס למים אחרי, קופץ ומקלל, רועד מקור כמוני, ומנסה למשוך
אותי החוצה. ואז אני נותן את המכה הראשונה. היא פוגעת לו בין
העין לשפתיים שלו, והוא מופתע, לא יודע מאיפה זה בא לו.
הוא שולח אגרוף לבטן שלי, אבל אני לא מרגיש אותו כי הפה שלי
כואב יותר מדי. לכן אני יכול לחייך.
הוא מרביץ לי, אבל אני לא יודע מזה. אני רק דואג להכניס לו
מכות מתי שמתאפשר.
אני שם לב, די בשמחה, שהוא הרבה יותר חזק ממני. המכות שלו
מערפלות לי את הראייה ולא נותנות לי לנשום.
אני רואה רק כתמים אפורים בשלב שבו רועי מושך אותי מהמים אל
החוף.
הוא קורא לי מניאק מטומטם, ומקלל, ובועט בי קצת, ואז, מה שהכי
גרוע, משאיר אותי על החוף, בחיים, מקלל והולך במהירות לכיוון
המכונית, ליד השאריות הבוערות של המדורה, שאלמוני הדליק קודם
ואנחנו לקחנו.
אני מחכה שהוא יחזור.
אני לא מבין למה הוא נתן לי לחיות, כשברור שלא מגיע לי.
רועי חוזר עם בקבוק וודקה מהמכונית, ושותה אותו די במהירות,
ככה שבדרך הקצרה לפה ממגרש החנייה כבר רבע בקבוק נעלם.
הוא נותן לי לשתות קצת, והדבר הזול הזה שורף אותי, אני מרגיש
את השיניים שלי נמסות.
אני לא מבין למה אכפת לו.
הוא שואל אם אני כבר בסדר, ואומר לי שהוא לא כועס עלי. הוא
אומר לי שאנחנו נצא מזה, שכלום לא קרה, שהוא מבין שאני מפחד.
אנחנו מתחבקים, ורועי שואל אם אני רוצה לחזור הביתה.
עוד לא, אני אומר. עוד לא.