איך יצאתי בלילה, לבוש מגפיים, רק זוג מכרים את דרכי מלווים.
האחד הוא כלבי הנאמן בטיפשות, איש שיחה לא יהיה בחיים.
השני הוא הריק השוכן בליבי כבר מספר שבועות של בדידות.
מימיי לא שיערתי כי חוסר חברה כה מודגש בתקופות הסתגלות.

הכפור הוא כה זר לאדם שנשזר רוב חייו בימים של שרב.
ורוחות ההרים לאיטם ממיסים את שכבות השלגים ברבב.
אך עטה אין סיכוי להקדים בעיתוי את אלי הרוחות הזרים.
ויצאתי בודד, כשהשלג עומד ומקפיא יערות והרים.

שלטי חוצות ותמרורים בוכים להם בקור.
ואיך, בלי קול, עובר  פרש על סוס שחור.
עורם השלג כל הליל בין אבחות הכפור.
וגם אם אתעקש עדיין אין לאן לחזור...

סוליות מגף רומסות שלגים, וקרח מנפצות.
אך אלו הן רגליים של אספלט וחול של ים.
אם לשבריר שנייה אחזור עמוק למחשבות
פשוט אחליק כמו נעלם.

בליית ברירה צועד בכפור הלילה השחור.
אדים מפי זורמים כמו עשן של מדורה.
חייב לזוז בלי די כי אם אעמוד אקפא מקור
על לחיי מזמן שכבר קפאה לה הדמעה.

אם הייתי רגיל לכפור היו פניי קצת חשופות
ואז הייתי שומע נהרה
אם הייתי רגיל לשלג אז הייתי רואה עקבות
עקבות פרסות בתעלה.

ארנבת צחורה, פרוותה כה רכה וחושיה, חושי הנרדף.
ליבה הוא דופק בחזקה מכל רחש קטן הנקלט באוזנה.
זיהתה סכנה עוד לפני שניחוח הדם התפוגג ונידף.
אל מקום מבטחים! במהירות אל היער קפצה בלי שבריר מחשבה

אך צועד לי נעול במגף לא מודע לעובדה כי זמן מה שגופי מאוים.
מחשבות מציפות את ליבי הדואב על אהובתי הנצחית שמעבר לים.
וגם אם אביט לפנים לא אראה עם עיניי את חומרת הסיכון בקרבי
אך מספר צעדים איטיים, והנה אני מרגיש זאת הישר בעמקי נשמתי.

ולפתע זווית משונה של מנורת הרחוב מראה כי מולי מן מהות,
מן פרש סיוטים, על שריונו עיטורים שלא חשבתי שאראה עד היום
שאמות!
קסדתו מסתירה שלדיות חיוכו, וחרבו חלודה ומדממת
וליבי שהחסיר פעימה מותירני משותק באפלה הדוממת

כמובן שאיני מעוניין בסיום, אך המוות מביט בי ברגש אטום.
ושבריר של שנייה נהפך לשעה אך לבסוף אני חוצה את חומת הטמטום.
בפוסקני מלכת אני מביט ישירות אל הצלם הרע שעומד כאן מולי.
וחיוך הבנה על פניי מתפשט כשמסיק עד כמה מסובך מצבי

געגוע גובר בליבי אל אותם הימים ששפתי נשמעה ברחובות
אל ימים שבהם רק יושבים ונהנים מאותן התמכרויות ישנות, מוכרות.
ואותם אנשים שאותם אני אוהב גם אם לא בכל יום אחפוץ חברתם
נוסטלגיה כמו זאת את עיניי ממלאת בדמעות ומזכירה לי כי אני רק
בן אדם.

ולא, אין המוות מגיע אלי. מדובר רק בצל או בחצי מהות.
המחשבה כי בתוכו אני מת פה לבד, וכלל לא מדובר במכתב התאבדות.


הסוס נעמד על ידי בשתיקה, ועורפי כבר מזמן שסמר.
מסכה מוריד הפרש מפניו וחושף לא פנים כי אם חור לעבר.
ואם שם בסביבה זוג עיניים צפו, הן ראו מחזה אבנורמאלי.
כל גופי הרועד נשאב במהרה אל פניו של הפרש האסטראלי.

אני מביט בך יושבת לבד בחדרך מרחף כמן מן צלם נעלם
עם נוף פעימות הכבישים וההר מחלון שמשקיף אל הים.
מלטף את פנייך אך בלי שום תחושה ממלא בערגות הדבר
שם בעין מחשבתי מול פנייך לוחש לך דברים שרציתי לומר

"דיבורים מענגים את השכל באבל, ואין ביכולתי להבין
איך נוצר המצב של קרבה הדדית שנוסד על קישור כה עדין.
מימיי לא הרגשתי כך כל כך מהר וכאב בליבי מתפעם
שנכרתנו פתאום אף על פי שידענו ושוב את עיניי עוצם

"מול עיני דמעותייך נושכות מצפוני בשעה כה קרובה למסוף.
המפתן נעבר, כך הדלת נסגרת, אך מי ייתן ואין זה הסוף!

"הכימיה שמלכתחילה הייתה שם בינינו יצרה מן מצב דהרה
ופעמנו יחדיו כמו לפני התרחשות, ויצרנו ענן פטרייה.

"הנשורת תסדוק ותציב אתגרים ואולי אף תיצור משברים נוספים
אך נשרוד זאת יחדיו בין אם מר או נשגב מן תקשורת בין שניים
קרובים".


מתרחק מגופך ופתאום לידי,
עומד הפרש בעל החיוך השלדי
אך לפני שאקח את ידו ואחזור
יוצאות עוד מילים מעמקי נשמתי.

"האש שהוצתה מעולם לא כבתה כי זמננו היה כה קצר
ויצרה גם שרפה שעכשיו גם הפכה למוקד יצירה מעורער

"זרמנו כמו מים ברגש אחיד ושיתפנו סודות בגלוי
וכך גם יכולנו להמשיך לתקשר בלי לפנות לטיפשי הסמוי.

"אוויר של חכמה מראותינו יצא ולמדנו יחדיו לא מעט.
ראייה ושמיעה וצלילים אישיים ששיתפנו לפניכן אף פעם כמעט.

"וכמו רעידת אדמה את נפשי ניערה תשוקתי לגופך..."

אך הפרש בידי לפט בחוזקה ותלש מהותי מחדרך.


בליבי כאב חד, מותירני בדד הפרש במן חדר סגור
כמו חדרי הקודם, געגוע פועם אל ימים של מותר ואסור
אך עכשיו כל ימי הם ימי ייסורי ומרגיש כמו איוב שהפסיד
משנה מה אבחר? המתוק והמר, שניהם רק גורמים להספיד



בחדר ההוא מופיעים רהיטים כמו סיוט שמזכיר נשכחות
ודמויות מופיעות על ספות כחולות, עיניהן מתמלאות בדמעות.

יושב שם אחד, שיערו אדמוני, עם הומור שהגביר שפיותי
ואחת שתמיד הייתה כשצריך ותמיד נשארה בליבי
גם אחד ששנים כמו מטהו של הרמיס חיינו לכדו חלומות ותבונה
ואחד שיצרנו יחדיו מן עולם והפך לחבר תוך פחות משנה
אחד שליבו ונפשו בקונפליקט אך הכניסני אל תוך משפחתו הטובה
וחשוב מכולם הוא זה שהיה שם כל יום וכל לילה, לטוב ולרע

כולם שם יושבים, בעיני מביטים ואני כמו מן צלם חיוור
הפרש לידי, שוב אוחז בידי ועיניו שואלות אם ארצה לדבר
אך גרוני כה יבש, לא רוצה לשבש מן מסגרת נוסטלגית כמו מים על
אש
אך במן ציפייה, מביטים בתמיהה חבריי וליבי עם מילים מתגושש

"מי ייתן ואצליח למצוא במילים את הרגש שלי לבטא
איך אוכל בליבכם הרחב להטמין את אשר בליבי מתמלא

עצב מריר ומתוק של אובדן מייסר את שכלי בדמותן
של נוסטלגיות שמחות שחוויתי איתכם, הרגעים שהיו ואינם

כל אחד מכם כאן היווה דמות חשובה בחיי עד היום שעובר
אנסה בתמצית להסביר בכנות מה עובר בראשי הקודר..."

ואז בראשי שוב עולות המילים שהיו שם בחודש לפני הפרידה
ואט אט את נפשי ממלא שוב החוסר שהרגשתי כל רגע בזמן הטיסה

"באוויר איך הרגשנו את זה מגיע
כשעננים אז כיסו את הרקיע

באופק לא ראיתי ירח
לא רציתי להיות זה שבורח

זה לא שעשיתי דבר מרצון
וזה מה שמכביד את עול הדיכאון

על כל כך הרבה אנשים לבכות...
כי אתכם אראה רק בתמונות

כשהגיעה השעה שבה נסעתי
כה קשה היה להביט בכם לפני שנכנעתי

דמעות של כאב אז כיסו את העיניים
כמו שהעננים מכסים את השמיים

כל אחד מכם היה לי חבר נפש אמיתי
ועכשיו נשארתי לבדי

הדרך עוד ארוכה אך הקץ ברור
ולראות זאת כסיום עוד בגדר איסור

שום דבר כבר לא יהיה זהה
את חשיבותם לשפיותי אין ביכולתי לבטא

והנה אני נודד שוב כמו אינספור פעמים בעבר
אך הפעם רגליי ידרכו במקום לא מוכר

ומה אוכל לעשות בכדי להשקיט את היגון?
אין לי איך למרוד בדיכאון..."

להוסיף עוד מילה לא יכולתי ממחנק
על ברכי פתאום הייתי והרגשתי מנותק
ונתלשתי בשנית עם הפרש שלידי
והופעתי שוב על רובד השלגים ליד ביתי


עיניי נפקחו בעודי על גבי, ולשון חמימה על פניי
הכלב קשקש בזנבו בקומי מהשלג שדבק לרגליי
אם חלום או סיוט המצב שחוויתי לא נקלט בראשי הדואב
מבוהל ונסער הסטתי מבט בחיפוש הפרש הרוכב

ואז זרועותיי נקלטו בעיניי והרגשתי חלול מבפנים
כי כפפות של שריון עטפו את ידיי, עליהם עיטורים עתיקים

מרגליי עד צוואר, כולי מעוטר ועטוף בשריון השחור
ולרגליי הקסדה, שלדיות חיוכה בליבי כמו קדחה לה עוד חור

הדמות הכלבית על ידי השתנתה וגדלה וקיבלה צורתו של הסוס
וידיי, כמו מורדות, הרימו קסדה לראשי בלי שנייה של היסוס

וכך בלי שליטה, נעלמו ייסוריי עם ליבי השבור לרסיסים
וארכב כל חיי בלי כיוון, בלי שליטה, בלי רצון וגם בלי חברים