לפני שנים הרבה,
בחור ביבים אפל,
מקום, שבו נולדתי.
ללא תקווה, ללא סיכוי,
דבר לי לא הובטח
ועם זאת באתי.

פילסתי את דרכי
במעלות התהילה
ואז, על שכמותך
אף לא פיללתי.
התורן, שהורכן
מראשיתו החבויה,
המתין להזדמנות,
אותה ניצלתי.

לפני שנים הרבה,
בחור ביבים אפל,
שלא עוזב לרגע.
בין עמודי השיש הצחורים,
פילסתי את דרכי,
בלי פגע.

התורן, שהיה שפוף,
נשם אויר פסגות,
זקף את קומתו
אל הרקיע.
אל היכליך באתי,
כמבקיע החומות.
ומי ייתן
ושוב בהן אגיע.

פזמון:
התורן הנשיאותי,
מנבצרות זמנית,
עכשיו קורא אליך.
התורן הנשיאותי,
מנבצרות זמנית,
עכשיו חולם עליך,
אל בין שפתיך, אהובתי.