כשהגעתי לגיל 8, עשו לי יום הולדת עם כל המשפחה והשכנים, ובאו
כולם. כל הגדולים שעושים הצגות וכל הקטנים שלא ממש רצו להיות
ביום ההולדת של הילדה הכי שמנה בכיתה. זו שצוחקים עליה ולא
משתפים אותה. אכלנו, שתינו, הליצן הזיע מאד, היתה במבה בכל
מקום ורחשים על כל פינה בבית.כך חלפו עלינו עוד מספר רגעים
ארוכים ומייגעים ואז הגיע זמן חלוקת המתנות והברכות.
אבי, כמובן שחייב היה להפוך את האירוע לחשוב ביותר וביקש את
כולם שישימו ליבם אל מרכז החדר, שם הוצבתי אני נבוכה על כיסא
היום הולדת והוא זקוף מאחורי. מזג יין לכולם ואף שידל מעט
ילדים ללגום כך מרוח השמחה, זרק מספר ברכות לילדת היום הולדת
והגיש לי ארגז קרטון בינוני וכבד עטוף בנייר עם פרחים ומסביב
סרט כחול עם לולאה חביבה כמו שרק אמא מסוגלת. כל עושי ההצגות
התלהבו ופלטו צחקוקים מאולצים דרך חיוכים מזויפים מרוחים
והוציאו את המתנות שהביאו בעצמם. ואז הגיע החלק השמח בו שרים
כולם שירים עליזים ובסופם טקס הרמת ילדת היום הולדת בכיסא היום
הולדת כמספר שנותיה ועד הרמה לשנה הבאה.דבר המקובל באיזורינו.
אבא ועוד כמה אבאים מיהרו לרכון אל ארבעת רגלי הכיסא ותפסו בהן
חזק מחייכים ומרוצים. "....הההווופ" קרא אבא,כמו בשנה שעברה.
ומיד הונפתי מעלה באוויר אל עבר התקרה. הרימו אותי באוויר בערך
כ5 וחצי,6 פעמים עד שנכנעו למשקל הרב מתנשפים ותשושים. הכיסא
רקע בריצפה מעט עם ההורדה ואני נשארתי עליו כשראשי כלפי מעלה
מחפשת את התקרה שתתקרב. רק עוד 3 פעמים התחננתי בתוכי.
"לא יכול להיות שזה קורה" חזרתי ואמרתי בלב בעיינים לחות
ואדומות. כולם עמדו קפואים מביטים בי ובכתר השזור היפה שלי.
ואני?. אני סגרתי את עייני חזק חזק והחזקתי טוב את הדמעות בתוך
העפעפיים. את כל התגובות הרועשות והמלגלגות של אחרי העברתי
בעיינים סגורות, רגליים לחוצות לחזה מכווצת בכיסאי וזוג אצבעות
תקועות היטב באוזניי כדי שלא אשמע דבר. אז כבר לא יכלתי להתאפק
יותר מלהתפרץ במחרוזת יבבות ואנקות מתמשכות אשר השלימו יפה את
שארע. ובאמצע הכל, פשוט הרמתי ראשי אל התקרה שוב וחשבתי, שאם
הגענו רק עד 6 הנפות, אז פשוט עדיף לי לחזור להיות בת 5 והכל
יסתדר. אז זה מה שעשיתי. פשוט חזרתי להיות בת 5 מול כולם ואז
כבר אף אחד לא צחק יותר. סוף.