מיסים, חשמל, מים, ארנונה, טלפון, שכר-דירה, הוצאות שוטפות,
יהיה בסדר, אתה ילד גדול.
זה מה שאומרים ליילד בן 22?
זאת תשובה?
אז נכון, לפני 30 שנה אף אחד לא אמר לכם כלום.
אז נכון, לפני 30 שנה ההורים שלחו אתכם לחיים ואמרו - יהיה
בסדר.
אז נכון, לכם היה קשה. חייתם בדירה בלי ריהוט, חשמל
וטלוויזיה.
עברו 30 שנה!
30 שנה שבהם אתם והמדינה התפתחו קצת.
אין דבר כזה יותר יהיה בסדר!
בלי חשבון בנק של איזה 50,000$ זה לא עובד היום!
מה אני אמור לעבוד 4 עבודות שונות בלי הפסקה?
מה כן?!
עברו 30 שנה, אתם יכולים לעזור לי קצת!
אני באמת לא מבקש הרבה, רק קצת עזרה בהתחלה!
רגע.....
זה עונש על זה שהחלטתי לעזוב, הא?!
אתם מענישים אותי?!
22 שנה לא הענשתם אותי, ועכשיו אני רוצה לחיות קצת בעצמי
אז אתם נבהלים וזורקים אותי לכל הרוחות?!
נו באמת בחייכם!
מה נראה לכם? שלא תראו אותי יותר, שזה שאני עוזב את הבית אומר
שאני עוזב אתכם? שאני כבר לא הבן שלכם?
תגידו לי השתגעתם?
מה אתם חושבים שאני עוזב כי אני לא אוהב אתכם יותר?
כי נמאס לי מכם?
זה הסיפור?!
אני לא מאמין!
אין לי מילים, אני פשוט לא מאמין שאתם חושבים ככה.
אתם השתגעתם לגמרי.
אני ה-ב-ן שלכם!
לא של השכנים, לא של מוטי מהמכולת למטה, ובטח לא של שולה
מהמאפיה.
אני הבן ש-ל-כ-ם!
אני לא מאמין שאנחנו באמת מדברים על זה.
לא יכול להיות שזה באמת קורה.
די אמא, תפסיקי לבכות.
נו אבא, תגיד לה!
די כבר, נו, את עושה לי רגשי-אשם, וזה לא בסדר.
טוב.
אני אלך עכשיו. נדבר על זה מחר.
מה את רוצה? שאני אשאר כדי שתמשיכו להציק לי?
כן, אתם מציקים לי!
כן, אני לא שוכח שאתם ההורים שלי, אבל אולי אתם שכחתם....
סליחה...
לא אל תבכי...
נו, אמא, בחיית רבאק! די לבכות!
אולי תגיד לה? נו אבא תעשה משהו!
טוב...
מה מה טוב?!
טוב - אני אשאר בבית - טוב.....
כן, שמעת נכון...
אני רק מקווה שיש לך מצפון....
