"אמא אמרה לא לירות בתוך האוטו", אני צועקת
לריפוד במושב האחורי.
אני רוצחת אוטובוסים. מוציאה אמ-16 ומחוררת להם את הצורה,
אוטובוסים-מסננת מתבוססים בשלוליות שמן ודלק וברגים
ושאריות מנוע.
הם מחליקים עייפים על כבישים ראשיים, כריות-אוויר
מתנפחות כמו בלוטות דמעות,
בצער. צער לא-לי, לא-להם.
צער שנוסע רחוק
גדול מהמידות שלנו כמו מכנסי ליצן ענקיים ואנחנו
מחליקים בתוכם, צוחקים על איך הכביש רטוב,
איך אני תאונת שרשרת. אין בי אהבה ואין בי רחמים.