ב': פוקי, התגעגעתי.
א': אפילו לא זכרת שזה אני.
ב': זה הגיל...
א': את בת 20.
ב': נכון.
א: ...
ב': אתה לא התגעגעת?
א': הוא התגעגע. (מצביע מטה)
ב': ואיך לא?
א': אבל אני מצליח בלעדייך. טוב לי סוף סוף! הראש משוחרר
ממחשבות זדוניות והלב מתאחה.
ב': והזין?
א': עומד.
ב': למה אתה מחכה?
א': אבל, שמופו...
ב': כן יקירי?
א': (הצידה) יקירי. יקירי היא קוראת לי. יקר לה, ממש. יקר
לערווה שלה. וגם זה לא בטוח. אחד מיני רבים. וזה לא רק גרי!
הו, לא! ישנם עוד. עוד הרבה. ואף אחד לא מספק.
(משנה כיוון)
אולי זה אני?
זה משהו בי.
משהו בי דפוק!
אני לא מצליח לספק אותה, וזה מובן. אי אפשר להאשים אותה.
הרי תסתכלו עליי, איך אני, עם הגוף הרופס והשקר העומד ממקודם,
אמור לספק את התגלמות הטוהר הזה? (ב' מחטטת בין ציפורני
רגליה)
ב': טוב. גמרתי. (מתלבשת והולכת)
א': שמופו!
ב': כבר שמעתי את הנאום פעמיים היום. נגמרה המכסה. הוא הרי
יודע שאני אחזור.
א': היא תחזור?
ב': לעולם לא. (ב' יוצאת)
א': שוב?
שוב הבדידות הזאת.
זה מתחיל לחזור על עצמו, כמדומני.
מי האידיוט שגילה את המודעות העצמית?
למה לעזאזל כולם סוגדים לה כל כך?
הרסנית.
ממגרת כל רגש וכל היגיון.
סותרת.
מחרחרת ריבים עצמיים. שנאה עצמית.
מטפסת עלייך ומתפשטת, מגיעה לאזורים הכי נידחים, והורסת את
כולם מהיסוד.
בשביל מה צריך את הסבל הזה? אי הידיעה הוא הוא האושר.
אם לא הייתי יודע שאני לבד עכשיו, בכלל לא הייתי בודד. לא
הייתי עצוב.
אולי גם הייתי מאושר.
אולי יש ניתוח בשביל זה, הסרת המודעות.
אבל זה בטח כואב.
וגם כסף אין לי... אני אצטרך למשכן דברים יקרים לי.
אבל שום דבר לא יקר לי. יקר לו (מצביע על איברו), לו
(מצביע על ראשו) , יקר לו   (מצביע על ליבו) , יקר לו
(וכן הלאה) , לי שום דבר לא יקר.
אז אולי גם הניתוח לא יהיה יקר!
קר לי. (לובש את שפשט קודם לכן)
(חשיכה קלה. "תאורת עבודה". לא מתווסף לבמה דבר ולא נלקח
ממנה דבר. א' יושב בדיוק באותו מקום שנעזב בחושך, לאחר שקם
בחשיכה וביצע תנועה מעגלית סביב עצמו. בחיפוש כלשהו. בינתיים
ב' עוברת, ג' עובר, בלי לשים לב אחד לשני. א' חוזר למקומו.
נכנס ד')