דקה לחצות. אש מדורה דועכת האירה את האזור, ואפילו חיממה מעט
את אויר הלילה הקר של סוף דצמבר. עוד דקה וכבר ינואר. על הקרקע
החולית מפוזרים בקבוקי בירה ריקים כמה שקיות חטיפים וכוסות
קטנות להקפצה. גם האנשים מפוזרים, על כיסאות, על החול. הגעתי
מאוחר, המסיבה כבר התחילה. גם לא הספקתי לשתות. בין ניסיונות
השתלבות משעשעים וברכות שלום חפוזות, הבחנתי בו. אושר עם
עיניים חומות שקיוויתי כל כך דווקא היום לא לראות. האושר שלי
ישב שם, פני מלאך אבוד, זוהר בהילה שרק אני רואה.
הפנתי מבטי ממנו. המדורה נראתה כמי שכבר עברה את שיא בעירתה.
המסיבה נראתה כמפגש, מפגש חברתי של אנשים שכלל לא הכרתי באותו
הזמן, ולא היה לי מושג עד כמה אני עומדת להכיר.
דקה לחצות.גם אני הייתי יושבת אתכם אם היה לי האומץ. תחושת זמן
לא הייתה, רק הרגשתי שהייתי בסביבה מספיק זמן בשביל להכיר מעט
את האנשים, להשתלב, לצחוק, ואפילו להתחמק ממישהו שנראה להוט
יתר על המידה להשיג בת זוג להערב. אני אף פעם לא התנשקתי, ואני
לא מתכוונת לעשות את זה היום, לא בתירוץ של חג נוצרי, ובמיוחד
לא אתו. השכנים ניסו לפזר אותנו בדיוק שנדמה היה שהערב מגיע
לשיאו. עשר, מישהו צעק. תשע, אחר ענה. ואז כולם התחילו לספור
לאחור, כאילו בתום הספירה יקרה דבר-מה, דבר-מה שכולם ציפו לו.
יהיה פתאום אחר, יהיה פתאום טוב. נהיה ביחד, נשמח, נשתייך. גשם
ירד, או שהאש תעלה ותבלע את כולנו. או לכל הפחות, נמצא בן זוג
שיכור דיו לבלות איתו את הלילה.
הספירה הייתה מבולבלת, כל אחד בקצב שלו, ואני משועשעת מנערת
בקבוק שמפניה שקניתי מבעוד מועד כדי שאוכל לפתוח את פקק השעם
ולהתיז את הקצף גבוה, כמו בסרטים. שלוש (הבטתי סביב) שתיים (אף
אחד ששווה יחס) אחת (ניערתי ממש חזק)      ש-נ-ה ט-ו-ב-ה .
פתחתי את הפקק, בהיסוס מה, אולי באיחור, כי הבועות לא זרמו כדי
לתת נופך רשמי רומנטי לשנה החדשה, אז פשוט התזתי על כל מי שהיה
מסביב, וכמה בנות צרחו. לא יודעת מה היה סביבי. שום דבר מיוחד,
אולי כמה נשיקות. העולם לא התהפך, לא גילו את העצב ולא את
האושר. עוד שנה. לא חשבתי על כלום ולא ציפיתי לכלום, עוד שנה
דפוקה. אז השנה חגגתי עם חברים לשם שינוי, בבלאגן וקריאות של
שנה טובה וחיבוקים של אנשים טובים. הכל קרה כל כך מהר, כל כך
מבולבל. ברגע מסויים של חצות וכלום אזרתי את כל האומץ שהיה לי
וחיבקתי את אושר. חיבוק תמים, נועז, סקרני.
אושר אחז בי ונשק לשפתיי.
עזבתי אותו. הרפתי מהחיבוק אליו כה השתוקקתי. הפתעה איננה מילה
לתאר את מה שהרגשתי. בלבול אינו מילה לתאר את מה שעשיתי, החל
בהצעה מתחמקת (רוצה שמפניה?) וכלה בהתייעצות עם חברה (נראה לי
שאושר נישק אותי עכשיו) ואז, בלי לחכות לתשובה, התעשתתי וחזרתי
אליו, ונישקתי אותו כמו שרק אני יודעת. לא ידעתי, האמת, אבל
ככה זה. אומרים שפעם ראשונה לא יודעים וזה פשוט בא לבד. א ו ש
ר.
אלף מחשבות התרוצצו לי בראש. תמיד האמנתי שבמצב כזה אמורים
להגיד משו, מדברים, מתגפפים, מלטפים את הפנים. מנשקים, מנשקים
רק את מי שאוהבים.
להגיד? להגיד שאני אוהבת אותו? אבל אני לא. אני לא, לא יודעת.
ואולי יגיד הוא? ולמה הוא לא אומר, רק מחבק אותי ככה?
ומכל המחשבות רק לחשתי לו: "אם אתה לא שיכור אני ממש אוהבת
אותך עכשיו"
שפתיו התעוותו לכדי חיוך קטן, ובי עברה צמרמורת, שכן אף פעם לא
ראיתי אותו מחייך.
אושר ענה לי, בחיוך של הילד הכי עצוב בעולם:
"אני שיכור"

אני ואושר התנשקנו. שפתיים אל שפתיים, ידיים אל גוף, מחשבות
אל שומקום, רק כאן ועכשיו, וכמה שהכל מושלם פתאום ושומדבר אחר
כבר לא חשוב.
ואושר הוא הילד הכי עצוב שפגשתי.
שם מיוחד, אושר, לנער רגיל בגילי, קצת אופי שחור, קצת בודד.
שם אירוני, לילד הכי בוהה, הכי מפוזר בדעתו, הכי עצוב. שם
טיפשי, שכבש אותי, הוא והנער הזה, שמתעב את שמו, כאילו השם הזה
חייב אותו לחייך לפעמים, ועל מה כבר יש לחייך בעולם הזה.
הניצוץ קורה ברגע הראשון. שמעתי את שמו, והבטתי בו, ומשהו קרה.
את הדברים האלה אינני יכולה להסביר, פשוט צריך להרגיש. זו לא
אהבה ממבט ראשון וזה לא רק מראה חיצוני. יש אנשים מסויימים עם
הילה, עם סקס אפיל מדהים, עם אנרגיות קסומות שמושכות אותך,
ורק אותך, להסתכל ולרצות לגעת, לגעת ולרצות עוד.
היה לו אופי מסקרן, מושך. בהתחלה הוא היה פשוט בודד, תמוה,
מסתובב במסדרונות בהפסקה בעת שכולם ישבו בחוץ, מחפש דבר מה,
מחפש חברים, אולי מחפש את עצמו. הוא לא הכיר אותי, ואני הייתי
נתקלת בו "בטעות" ומדברת שטויות. ותמיד מחייכת. הוא פשוט גרם
לי לחייך. ואני, אני ילדה עצובה, נערה שמתקשה להתבגר, ובייחוד
בשעות בית הספר שהיו עת מדכאת בהחלט. ואני רק הבטתי בו והחיוך
הגיע בלי לחשוב, בלי ששמח לי או שכבר לא עצוב. תפסיקי לחייך,
את מחייכת יותר מדיי, הוא אמר לי. ואיך אפשר להסביר שזה לא
נכון. איך אפשר לומר כמה רציתי שיכיר אותי, יכיר באמת, ושביחד
נהיה מאוכזבים מהעולם ומכורים לעצב, ואולי אני אתחיל בלמחוק
ת'חיוך הטיפשי הזה מהפנים שלי.
אחר כך מדי פעם החלפנו כמה מילים. אני את שלו שמרתי כמה ימים
לפחות, בעוד ששלי כך נדמה התפזרו באוויר אחרי דקות ספורות.
ואיזו התרגשות כשהוא נגע לי בשיער, ככה בצחוק. ואיזה עיניין
שאני עושה ממישהו שלא אוהב לחייך.
אולי יצא לו לחשוב יותר מדיי על האושר. אולי צחקו עליו הרבה
בגלל השם כשהוא היה קטן. כך או כך, הוא העדיף להקרא אוש או
אושי. אני חייכתי לעצמי והמשכתי לקרוא לו אושר. באותם ימים רק
הסתובבנו בבית הספר, קשר סתמי תמוה, ואת רגשותיי אליו הכחשתי
בתוקף, גם כלפי עצמי. עד אותו היום.

אחת עשרה ומשו. גם כן מדורה, גם כן חברים. עוד כמה פריקים וכמה
שתויים. ואחרי כמה דקות עוד פרצוף מוכר, פרצוף יפה כזה, עם
שיער גלי אדום נפוח מדהים ועיניים חומות גדולות (לימים גם
עינייך יהיו אדומות) קול צרוד וסקסי ,ושפתיים מתוקות עם עגיל
חדש טרי כואב בשפה (שלימים יכאב עוד יותר). היי, היי מה נשמע.
ואיזו צביטה בלב שהוא פה בלילה רומנטי שכזה, שהוא פה ולא פה
איתי, ושהוא בקושי אומר לי שלום.
דקה לחצות. כבר סיפרתי. חצות וכלום.
אחר כך הלכנו הצידה והתחלת לשלוח ידיים, והפסקתי אותך, והתחלתי
איתך, ולא הבנתי כלום. ולקחתי את התיק ואמרתי לחברות שהביטו בי
בדאגה שיש לי ליווי הבייתה, ולקחתי אותך איתי, או שמא אתה לקחת
אותי איתך.
מה שהיה זה לא חשוב. מאיפה אתה? ממאדים. ואני כבר שנים שטענתי
שאני מנוגה. אבל הוא לא שאל מאיפה אני. אתה בכלל יודע איך
קוראים לי? אני יודע, אני פשוט לא זוכר. צחקתי, מה עוד יכולתי
לעשות, כשהוא מחבק אותי ככה ומנשק אותי בעורף במין תשוקה
עמומה. לא צריך לעשות הרבה בשביל להרגיש הרבה. צריך לדעת איפה
לגעת, קצת, ומה להגיד. תסתכלי לי בעיניים. אני רוצה אותך. שיר
על אחת שמתאבדת. איזה ריח טוב יש לשיער שלך. שיר על בקבוקים
שמתנפצים. רוצה, לא מרשה, למה את כזאת. ספה באמצע הרחוב. זו
הייתה הדרך הבייתה הכי ארוכה שאי פעם עשיתי.

למחרת בבית הספר פגשתי בו, ילד אדום בהנג אובר וחיוך מובך של
בואי נדבר על זה.
הברזנו מהשיעור ודיברנו על זה.
וצחקנו על זה, ונגענו בזה
והתנשקנו על זה.
רק על השפתיים. כאילו מעולם לא נישק אותי אחרת.
בהנחה והיינו חברים, אושר היה לחבר הראשון שלי. בעיניו לא
היינו, אך כך הגדירו אותנו, השכבה המתלהבת המתנשאת שלנו, בימים
שעוד כן היינו הולכים לבית הספר. החנונית-פריקית והילד החדש
המוזר. שמעתם, הם ביחד. את לא פריקית, הוא סרב להודות. יש לך
שרשרת של לב. פריקיות לא הולכות עם שרשרת של לב. לב מעץ עם שני
פילים אפריקנים. ודווקא כולם אמרו שהיא יפה. אבל אתה חייב
להיות שונה. אתה חייב להיות אחר. רק באותו הרגע הסכמתי להודות,
שתמיד ידעתי שאתה חייב להיות שלי.
יכולתי להיות עצובה לידו, יכולתי לחייך. לא יכולתי להתרכז בשום
דבר אחר מלבדו. הוא היה לוחש לי סודות, ומספר סיפורים בקול
הצרוד הסקסי הזה שלו. מחביא לי נשיקות ושולח ידיים מתחת
לחולצה. אני בתגובה הייתי נושכת אותו בהתגרות ומפסיקה. גם
הייתי מעיפה את הידיים שלו. לא תמיד מקבלים את מה שרוצים.
המסיבות שאליהן יצאנו היו מטורפות לחלוטין. אני נכנסת לתוך ענן
שחור, עם אנשים לבנים מבריקים שלובשים רק שחור, ותכשיטים
דוקרים בוקעים להם מהידיים, מהצוואר, מהעיניים. מוסיקה כבדה,
צורמנית, מהפנטת. ענן של משקאות חריפים, אלכוהול, סיגריות,
סיגריות לייט, סיגריות הבי, סיגריות אדומות וירוקות. ענן של
אנרגיות עצומות שנמשכות ובוכות מתחילת הלילה ועד הבוקר שאחרי.
ענן של כלום, כלום לא נשאר בזיכרון, רק עייפות וציפייה למסיבה
הבאה. ענן של כלום במסווה של הנאה רגעית.
משהו קרה לי. הסתכלתי אחרת על דברים, אולי פשוט הפסקתי לראות.
הפסקתי ללמוד, התנכרתי לחברות שלי, לא רציתי איתן שום קשר.
בשביל מה לי לשבת ולרכל, לשבת ולצחוק כשאני יכולה לרקוד את הכל
החוצה. קניתי הרבה בגדים שחורים, ובגדים של להקות, ונהנתי מיחס
מיוחד מאנשים. פתאום אני פה. פתאום אתם מסתכלים עליי, פתאום
אתם לא אוהבים אותי. כמה שדיברו עליי, כמה שצחקו עליי, וכמה
שלא היה לי אכפת. לא צריכה יותר לשחק אותה ולהאבק במלחמות
חברתיות מעושות. פרשתי מהדרכה, החניכים הקטנים בצופים כבר
יתגברו. התחלתי לעשות רק מה שטוב לי. כמה אפשר להיות
ילדה-טובה, לעשות רק מה שמצפים ממני, לקום בבוקר רק בשביל
ללמוד לאכול ולדבר עם אנשים.

הסיגריה הראשונה שלי הייתה באותו סילבסטר. סתם שאכטה מאיזה
מישהו. תיכון, ועד אותה השנה אפילו לא ידעתי איך מחזיקים
סיגריה. אבל מאז, אני לא יכולה לספור כמה עישנתי. סתם ככה.
אולי אפילו אף פעם לא לקחתי לריאות, כי אף פעם לא השתעלתי.
לא היה לי כלום, לא רציתי כלום. לא השכלה, לא חברים. לפעמים גם
לא את אושר. אבל הוא, הוא פתאום רצה חברים. או שתמיד רצה,
ופתאום יכל להשיג. כי פתאום יש לו פוזה, ופתאום הוא חמוד אז
בנות מסתכלות עליו, ויש עוד אנשים שחורים בעולם אז אני מגניב
ואיזה חרא עולם ופאק מיי ז'ינרשיין. להיות עצוב זה לא פוזה,
אושר, זה להיות. מה אתה מנסה להיות? אתה רוצה למות? או שככה
אתה פשוט מנסה לחיות?
אני אף פעם לא יבין איך זה שאנשים משתנים, איך זה שלחברים לא
אכפת יותר. חברות שלי חשבו שאני השתנתי, אבל זה לא נכון. תמיד
הייתי כזאת, ומלבד זאת, זה לא שלא אכפת לי יותר מהן, לא היה לי
אכפת יותר מכלום, ואיך אפשר להיות חברות בלי שפה משותפת. אבל
אתו, אתו דיברתי כל כך עמוק כל כך הרבה ואחר כך כאילו כלום,
כאילו שכח, כאילו מעולם לא דיברנו. והחבורה האפלה שלנו הייתה
לא פחות שטחית מכל שאר החבורות, אוסף של אנשים שרצו צומת לב,
ושנאו את כל העולם ואמא שלו. ושוב הייתי לבד בתוך העצב שלי,
שהרי אמנם לא היה לי על מה להיות עצובה, אבל למרות שהיה לי
חבר, גם לא היה לי כל כך על מה לשמוח, ותהיתי אם תמיד הייתי
כזאת ילדה-לבד.

אתמול יומולדת לאושר. מה אתה רוצה אושר?
למות.
אושר חותך את עצמו. מתאים לו, לאושר, לרצות למות. כבר דיברנו
על זה פעם.

אני לא יכולה לכתוב. אני כבר בקושי יכולה לחשוב, לחשוב קשה לי
קצת. היה לי נורא מסובך כבר כמה זמן. המחשבות מבולגנות, אין
סיפורים אין דמויות, אין התמקדות אין עלילה. יש מה להגיד, אין
איך. אני רוצה את אושר. תמיד רציתי. ואולי לא. אולי פשוט רציתי
שמישהו יגרור אותי איתו לעולם המסריח המטונף הזה של רע ושנאה,
של פחד שמשחרר מכאב.

לרצות למות, לא רק לכתוב שירים. לדעת לברוח, לא רק ללכת רחוק
ולחזור ולתהות למה הכל עדיין דפוק אצלך. רק רציתי שמישהו יבין
אותי, וחשבתי לרגע שהנה מצאתי.

לנסות להתאבד, כי אין מי שיעצור בעדך.

בג'וינטים הראשונים,במסיבות ועל הגג של התיכון, לא הרגשתי
הרבה. קצת סרחורת, ופתאום הכל מצחיק וכולם נורא יפים. נו מה
עוד חדש. באחת הפעמים, בהפרש של כמה ימים, לא זוכרת מה גילגלתי
או כמה באנגים הפלתי, קרה משהו אחר, מדהים. חוויה מתקנת. זהו,
ככה העולם צריך להיות. חושים מעוותים, צלילים וצבעים וצורות.
ולא מספרים לאבא ולא חוזרים לבד הבייתה. ובעצם, לא חוזרים
בכלל. אני ואושר רוקדים במסיבה שאי אפשר להתחיל לדמיין.
המוסיקה בורידים, תופים באוזניים והידיים שלי רוצות לתפוס אותו
ואני לא מגיעה. אושר שלי. לעוף, לעוף אני יכולה אתו. בוא ננסה,
אושר. בוא ננסה לעוף.
זה הכל בראש, אני יודעת. אבל כל העולם הזה זה הכל בראש וגם
ככה, בימים רגילים, הייתי כל כך רוצה לעוף מכאן.
בפעם הרביעית, זה היה אחרי כמה שבועות. נכנסתי לטריפ רע. ממש
רע. הייתי קצת בדיכאון, וחשבתי שכדור נחמד יסדר לי ת'ראש. בלי
משים שקעתי עמוק לתוך אפילה דימיונית מוצקה, בכיתי בלי הפסקה,
שנאתי כל רגע, ורגע ורגע מהרגעים שכבר היו ומהרגעים שעוד יהיו,
ואין עכשיו. בולים, צחקתי. בולים וכדורים. כמו מכתבים. מי רוצה
לכתוב לי. אבל כדור זה כבר לא גראס, לא?  אז אולי זה היה קצת
יותר מפעם רביעית. קצת, קצת הרבה יותר.
ככה זה. הולכים רחוק בשביל אושר.

כולם מחפשים, כל הזמן, משום מה. מחפשים מה לעשות, במי לגעת.
מחפשים מה שירגש אותם, ישמח אותם.
יום אחד החלטתי לנוח, ולא לקחתי.
איך שראיתי את כולם, אי אפשר לתאר. הייתי צוחקת אם הייתי
יכולה, או אם לא היה כל כך הרבה יותר מתאים לבכות. חבורת
נרקומנים מזויינים, זה מה שאתם. תראו איך שאתם עושים מעצמכם
צחוק. אתם לא שולטים בעצמכם. נהנים ומחכים סופרים דקות לעוד
מנה מזדיינת. דופקים, אוכלים נוגעים כי הכל מותר. אין חוקים.
אין, אין לכם אף אחד, אתם לא רואים!  זה היה החלום הדפוק שלי.
לעשות שטויות, עם אושר שלי, עם הרצון שלי, לא חייבת לאף אחד,
הנאה רגעית, הווה הוא הכל,עכשיו זה הרגע.
אז מה בעצם הבעיה. עזבו כסף, עזבו לימודים, התמכרות, נזק מוחי
וכל שטיפות המוח החינוכיות. עזבו שזה רע, כבר מזמן איבדתי את
הגבול שבין טוב לרע, הכל מתערבב, האושר שלי הוא הכאב שלי. זה
פשוט לא זה. זה כלום, זה לא שייך לי, זו התרגשות כימיכלית
מזוייפת. אין סיכוי בעולם שאם תיגע בשערי עכשיו אחוש את מה
שחשתי אז, רק לפני כמה חודשים. ואתה, אפילו השער שלך כבר לא רך
כמו פעם, רק כמה ראסטות דביקות, ומבט מזוגג. עיניים אדומות
ועגיל שמדגדג לי בלשון כל פעם מחדש. כובע קסקט אפור ופנים
מלאות פצעים.
ואני עוד נמשכת אלייך. ואני עוד נמשכת לעולם הזה היפה האפל אם
זה ילדים יפים שקופצים מגגות או ילדים יפים שמעשנים הרבה בת"א
של אמצע הלילה או ילדות יפות שבולעות כדורים וכותבות סיפורים
יפים בעטיפות חתומות שלא באמת נועדו לקריאה.
אתם לא תבינו אותי.
יש האומרים שלכל אחד יש יעוד. גורל. יש האומרים, מנגד, שכל אחד
הוא התווה את גורלו בחוטי המשי של החיים. אי אפשר לתכנן כל
צעד, אי אפשר לא לטעות. אי אפשר לדעת מראש מה יואיל ומה יזיק,
איפה תבוא ברכה והיכן תקרה תאונה. אי אפשר להמשיך מבלי להרוס
את כל מה שכבר בנית, אי אפשר להתקדם בלי לתהות לאן אתה בכלל
הולך, ובשביל מה. באמת בשביל מה.
אבל אני, אני סומכת על עצמי. אני תמיד משתמשת בהיגיון שלי,
ההיגיון האישי הדפוק שלי, להחליט החלטות יפות. להיות עם ילדים
יפים. לבכות, להיות, או לא להיות. לא להיות כמו כולם. לא להיות
כאן.
מה הבנתי. אני מתקדמת עוד, ולא מבינה דבר. לא מסוגלת לקום,
להתעשת, לעבור את השלב הזה שכל כך רציתי לחוות. אני מחפשת את
האפשרות, את היכולת. לגעת בלי באמת לעשות. לצפות מהצד ולקנא,
ואולי סוף סוף להגיע לשלב של לצפות בהם ולהבין כמה טוב שאני לא
שם. איתם.
לב שבור, חתכים על הגוף, עיניים אדומות מזוגגות. זה לא באמת
היה עושה לך טוב.
לרצות למות, לא רק לכתוב שירים. לדעת לברוח, לא רק להסתובב
סביב עצמך ולחזור ולתהות למה הכל עדיין דפוק. לנסות הכל, לבקש
עוד, ורק לרצות שמישהו יבין אותך.

לנסות לחיות, כי אין מי שיעצור בעדך.

הכל מתערבב. האושר שלי הוא הכאב שלי.זה לא זה, זאת לא אני, זה
לא שלי, זו התרגשות כימיכלית מזוייפת. איפה אותן הרגשות, אותן
התקוות, אותה צמרמורת שהייתה ממלאת אותי למראך.
שום דבר לא מושלם. שום דבר לא קורה כפי שהוא אמור היה לקרות,
כך אנו חשים לפעמים. אבל נסחפנו רחוק, רחוק מדיי, עד שכבר
עזבנו ידיים ואינך אוחז בי יותר כדי לוודא שאני לצידך, או
לפחות כדי לנשק אותי בעורף במין תשוקה עמומה.
אלה לא החברים שלי, אבל הם כן. זה מה שרציתי, אבל זה אחר, זה
עקום, זה כואב. אולי פשוט אינני מרוצה משום דבר. אולי אני תמיד
רוצה את מה שאי אפשר- את מה שאין לי ונדמה שלעולם לא אוכל
להשיג. הנה, השגתי אותך. אני כאן. יציבה, מושגת.
אני לא רוצה להיות כזו. אני רוצה לעזוב, אבל אני לא מסוגלת.
ובעצם, אם איבדתי עיניין, אני יכולה להפסיק. להפסיק ולהמשיך
הלאה, או אולי להביט אחורה על מה שעזבתי, לפני שיהיה מאוחר
מדיי.
חיבקתי את אושר. אושר, מי שכנראה היה חבר שלי, מושא חלומותיי.
הוא נפל מבין זרועותיי. אחר קם, וחייך, ודיבר משהו והחל לגעת
בי. לא, אושר, ככה לא נוגעים. ומלבד זאת, ממתי אתה מחייך?

נפרדנו.
למחרת, שנינו פיכחים, אף על פי שכנראה היינו באותם ימים הזויים
מאי פעם. אולי אני נפרדתי ממנו, אולי הוא עזב אותי כבר הרבה
לפני כן.
תסתכל לי בעיניים, אמרתי לו, כפי שאמר לי אז. תסתכלי לי
בעיניים, אני רוצה אותך, אמר אז לפני שהסיט מבט. אני הפעם לא
הסטתי ממנו מבטי. אני ואושר. זה לא נשמע הגיוני.
אנחנו לא מתאימים. אולי אמר זאת, אולי הבנתי זאת לבד. וידעתי
שעוד אשוב לרצות אותו כל כך. שאשוב לחשוק ולפנטז ולבכות
ולהתגעגע. ואולי לא. אולי מעט, כי קשה להפרד, וחייבים למלא
ברגשות את החלל העצום שנוצר מבפנים, גם אם אינם רגשות
אמיתיים.
אושר זה רק שם, וזה רק ילד, אולי נער, והוא בכלל מתעקש שיקראו
לו אושי.
אולי אין אהבה, אושר, אבל אולי בכל זאת צריך לחפש אותה. אולי
אין אושר, אבל יש רגעים קטנים שעושים את ההבדל, והחלטות קטנות
שעושות אנשים גדולים.
נפרדנו, כי פתאום הבנתי שזה רק אושר.
נפרדנו, כי כמה כבר אפשר

להיות לבד.