אתה יודע, המבט שלך עוד צרוב לי באישונים.
די הופעתי לראות את איבר מינך מתנחשל אל מחוץ לחלוק הירוק,
הזול,
כשניסית לשווא להתרומם בכוחות עצמך מהמיטה
בחדר החדש-ישן שלך, אותו חלקת עם האח של שפיגלר
שעשה לך קצת
לחייך.

כשאמרת בקול עייף, לא משכנע,
"אל תדאגו, ילדים, אבא שלכם לא יסתלק מפה כל כך מהר"
ואמא הלכה לשנורר לך עוד פרוסת לחם
מהאחות המנומנמת,
יצאתי ללוות אותה
וכשהשילה כובד אנחותיה על הספסל בכניסה,
סיפרה לי שהטרשת במצב מתקדם
ושמרבית העורקים חסומים "טוב-טוב"
ושאם לא תפסיק לעבוד - וברור לנו שלא תפסיק -
נישאר במוקדם או במאוחר רק ארבעתנו.
ואני לא הפסקתי לחשוב על איבר מינך חשוף לעיני-כל
כשניסית לשווא להתרומם בעצמך מהמיטה
בחדר החדש-ישן שלך,
מיטה אחת ליד האח של שפיגלר.

וכשנסעתי במכונית לפני אמא אותו הלילה,
כיוון שלא ידעה לחזור לבדה מהרצליה לביתכם הריק,
הרגשתי איך הדמעות טסות לי  בעורקים הפתוחים
והרעש של נתיבי איילון אט מתפוגג לו
למולן.

רק רציתי שתדע,
אני אוהב אותך הכי בעולם.