אני עומדת על גבעה דימיונית,
מביטה איך אני נמסה ומתמזגת בנוף.
שדות קצורים של חיטה צהובה עוקצים-
מרגלים אחריי.
גוון הגבעות הסגולות צובט בליבי הנרגש,
אהבתי היחידה משיבה לי מבט- עיניה חודרות מסכים צמיגיים,
ממיסות קרחונים בלתי נראים.
שוב ושוב אני נדהמת מיכולתה הבלתי אפשרית לחדור אלי בחצאי
הברות,
בנגיעות כמעט לא מורגשות.
הרעב אליה מציק בי- דואב,
גופי לא שלי עוד, אינו בר- שליטה.
מנסה לברוח מכוחה.

כל כך רוצה לגעת, לשאול.
אוסרת עצמי בכיסים, חגורות-
רק לא לפגוע, רק לא להכאיב.


מזמן