אני עומדת על גבעה דימיונית,
מביטה איך אני נמסה ומתמזגת בנוף.
שדות קצורים של חיטה צהובה עוקצים-
מרגלים אחריי.
גוון הגבעות הסגולות צובט בליבי הנרגש,
אהבתי היחידה משיבה לי מבט- עיניה חודרות מסכים צמיגיים,
ממיסות קרחונים בלתי נראים.
שוב ושוב אני נדהמת מיכולתה הבלתי אפשרית לחדור אלי בחצאי
הברות,
בנגיעות כמעט לא מורגשות.
הרעב אליה מציק בי- דואב,
גופי לא שלי עוד, אינו בר- שליטה.
מנסה לברוח מכוחה.
כל כך רוצה לגעת, לשאול.
אוסרת עצמי בכיסים, חגורות-
רק לא לפגוע, רק לא להכאיב.
מזמן |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.