הוא עמד על ראש הצריח ומתח בעדינות את הקשת. החץ השתחרר מבלי
להשמיע רעש כלל. גם החייל שהחץ פגע בו אפילו לא הספיק להשמיע
אנחת מוות. ישר לראש.
הוא היה בן שבע בפעם הראשונה שהוא החזיק קשת. "למתוח," הקול של
האיש הזקן רעד קלות, "עוד טיפה. יופי. ולשחרר". כמעט במרכז
המטרה. הכפר היה די קטן באותה תקופה, כמה בתים, וחומה מאולתרת.
זה היה לפני שאדון סלסי הגיע. כשהוא היה בערך בגיל שתים עשרה
הגיע לעיר אחד האצילים מעיר הבירה. כולם עמדו בשער העיר,
יוצרים מעין שביל בינם. לא עבר חודש והאדון בא לביקור שני
בעיר, והפעם נשאר, כולם סיפרו לו שהאדון נשאר בגלל שהוא אהב את
העיר ואת האנשים, אבל הוא ידע לראות ישר דרך השקרים שלהם.
האדון היה שם בגללו. עד גיל שלוש עשרה הוא היה מסוגל לירות
ארבע חצים, כשכל אחד מפצל את קודמו לשנים. כל חודש האדון שלח
אותו לתחרות אחרת, יומיים נסיעה הלוך, לפעמים שלושה, ויומיים
נסיעה חזרה. הוא תמיד ניצח, בכל סעיף וסעיף: מרחק, דיוק, כוח,
יציבות, ציד, לוחמה, יהיו הקריטריונים אשר יהיו. בפעם הראשונה
שבה הוא נשלח לקרב הוא היה רק בן שש עשרה, צריח עץ הועמד
בחזית, וממנו הוא המטיר חצים על שדה הקרב. אפילו אחד מהם לא
החטיא. אף פעם. אחרי חודשיים של לוחמה הוא חזר לעיר, ומצא אותה
מצוידת בחומת אבן וארבע צריחים. "למתוח," האיש הזקן פלט שיעול
עייף "עוד טיפה. יופי. ולשחרר". לילה אחד הם ישבו ודיברו,
והזקן סיפר לו על כל הקרבות שהוא השתתף בהם. על המצור הגדול,
ועל איך שהוא עמד עם הקשת שלו על הצריח ופגע ישר בלב של חייל
אחד שעמד לנעוץ חרב בגבו של חבר טוב שלו. על היום שבו היד שלו
התחילה לרעוד, ובפעם הראשונה מזה ארבעים שנים הוא החטיא את
מרכז המטרה. על הקרב האחרון שהשתתף בו, הם היו אלפי קשתים,
עומדים בשורות על גבי שורות, משגרים חץ אחר חץ לכיוון העיר
הנעולה. "השמיים השחירו, ומיליוני חצים הסתירו את אורה של
השמש" הוא נהג לספר. לקח לו חודשים לאזור אומץ לבקש מהזקן
לירות חץ אחד, בשבילו. הזקן הלך לארון שבו הוא שמר את הקשתות,
ובמקום לפתוח אותו הוא הפיל אותו על הרצפה, כמעט בלי להתאמץ.
מאחורי הארון נחה קשת עץ ישנה, ושלושה חצים. הזקן מתח את הקשת,
וכמו משנן בלבו, הוא נעצר כדי למתוח אותה עוד קצת, ושחרר. הזמן
עמד לרגע, כאות כבוד לקשת הזקן, בשעה שהחץ פילח את האוויר,
בעדינות מושלמת. הזקן נשף את האוויר שעצר בריאותיו. החץ החטיא.
הזקן הביט מעלה בעיניים דומעות כדי פגוש במבטו של תלמידו. הוא
הניח יד על כתפו של הזקן וחייך. יומיים אחרי כן הזקן מת, את
שני החצים שנשארו הוא הניח על הקבר שלו, אבל את הקשת שמר
לעצמו. במשך שנים הוא נסע לערים שונות, משרת את בירתו בכל חזית
אפשרית. מעולם לא הפסידו קרב. גם היום הם ינצחו. הוא יספיק
לירות עוד כמעט מאה חצים, מאה הריגות נקיות, לפני שהקרב
יסתיים. בעוד יומיים הוא יחזור הביתה, יצעד דרך שער האבן
העצום, אישתו תחכה שם בשמלה חדשה ותספר לו שהבן שלהם מתחתן.
היא גם תזכיר לו את ההבטחה שלו לבן של השכנים ללמד אותו לירות
בקשת. וביום שאחרי החתונה הוא ילך לבקר בקבר של הזקן. הוא ישב
על אבן ליד הקבר ויביט על הכוכבים, מקווה להרגיש פתאום את ידו
של הזקן מדריכה אותו כיצד לאחוז בקשת, אחרי ארבעים שנים הוא
עדיין זוכר את היום הזה. והוא יושיט יד כדי לנקות חול מהמצבה
של הזקן. ואז הוא ישים לב שהיד שלו רועדת.