דיתי רבנר / בדל זיכרון |
הוא עונג מבליח,
מת-מה-מה
כמחכך בנו דעת
עוטה משובת נעורים
אבודה
נטועה בעבר זועק
לא לגעת.
ורק לו יכולנו
להעריך הכמיהה
לארכה עוד קמעה.
למתעורר
לא נותר
אלא
להיות כדמעה
הגולשת
אט אט
על מדרון לחי לחוח,
לשקוע בענן צמר
גפן מושאל מהרים אחרים,
מעורטל,
מעורסל,
והד לו
עונה מחזירו
לרחם מקום.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|