א. עכבר
כל הרעיון מההתחלה היה של זאהי, הוא היה זה שלקח אותי תחת
חסותו והוא זה שלימד אותי את אותם חוקים בלתי מתפשרים שבלעדהם
לא ניתן לשרוד.
"לעולם אל תחשוב שאתה חזק כמו נמר" הוא היה אומר לי  "ראית פעם
נמר בכפר" היה שואל חושף טור שיניים צחורות. וכשעניתי בשלילה
היה מוסיף "בוא ואגיד לך למה, הסיבה שלא ראית נמר היא שירו
בכולם.
אבל עכברים ראית, נכון, עכברים יש הרבה בכפר.
נמר שבאים להרוג אותו ילחם חזרה וימות.
אולי הוא ינצח קרב אחד או שניים אבל בסוף הוא ימות, הם יקיפו
אותו חמושים במקלות, לפידים ואבנים ויסכלו אותו באבנים עד
שירסקו את ראשו.
עכבר ברגע שהוא מרגיש שמחפשים אותו יכנס מהר לאיזו תעלת ביוב
או פח אשפה ושמה לעולם לא ימצאו אותו.
ככה אתה צריך להיות שקט וזריז כמו עכבר ולעולם לא להתבייש
להתחבא בזבל.
אחר כך הוא לימד אותי לחצות את הגבול.
גם כן גבול, בהתחלה פחדתי נורא מגדרות התיל המחושמלים
ומהפטרולים של הג'יפים של מג"ב.
אחר כך בהדרכתו המסורה של זאהי למדתי עד כמה הגבול הזה מגוכך,
אוסף של צעצועים אלקטרוניים שנועד יותר להרגיע את הישראלים,
הנמרים הפחדנים הללו מאשר לעצור אותנו מלחצות אותו.
בשקדנות אין קץ בלילות ללא ירח היינו חוצים את שבילי הטשטוש
חורשים ברגלנו את האדמה שידענו ללא פקפוק שהיא שלנו.
כמו עכברים ,שקטים וחרישיים.
אף פעם, אף פעם לא נתפסנו.
בבוקר כבר הייתי בתל אביב מסתובב בשוק מחפש זקנות שקשה להן
לסחוב, מרים פה ושם ארגזים, גונב כל פעם שהייתה לי הזדמנות.
בהתחלה היו מגרשים אותי, בעלי הדוכנים.
אבל לאט לאט התרגלו אלי התחילו לתת לי עבודות, תסדר שם, תסחוב
פה.
אני חושב שהדבר העקרי שעזר לי להשתלב זה המראה שלי.
כבר בגיל  שלוש עשרה הייתי גבוה לפחות בראש מכל הילדים בכפר
שפם היה לי כבר בגיל אחת עשרה.
כשחציתי בפעם הראשונה את הגבול הייתי בן שש עשרה ובעיני כולם
כבר נראתי כבן עשרים.
חוץ מזה ולמרבה הבושה היו לי גם עיניים כחולות, היהודי של הכפר
היו קוראים לי בצחוק ,זרע של יהודים נישא ברוח היו אומרים לי
כשרצו להקניט אותי ואני הייתי משתולל מזעם ומרביץ כמו משוגע.
אבל בשוק של תל אביב העיניים האלו היו תעודת הבטוח שלי, כרטיס
הכניסה שלי לעולם של היהודים, וכמו כרטיס זוכה בהגרלה הייתי
מחזיק אותו קרוב לחזה מביט בעיניים כחולות ודומעות בכל שוטר
שניסה לגרש אותי.
ובפנים הלב הפלסטינאי הגאה שלי היה דופק כמו משוגע מבושה
וזעם.
ולכן גם הייתי שותק כל הזמן גם בגלל שפחדתי שיזהו את המבטא שלי
וגם כי לא ידעתי טוב עברית.
וגם הרבה מה לומר לא היה לי, כל מה שרציתי היה להעביר את היום,
לעשות כמה שקלים וללכת.
כמו חמור הייתי עובד, בשום עבודה לא בחלתי שום דבר לא היה קשה
מידי או מגעיל מידי בשבילי.


וזאהי איתי כל הזמן מסתכל עלי בוחן אותי ,וכל פעם שהייתי עומד
להשבר, מתפוצץ מזעם ומהשפלה הוא היה לוחש אלי כל הזמן
עכבר,עכבר תזכור שאתה עכבר.
ואני בעיניים דומעות חוזר אחרי עכבר,עכבר.

פחות ופחות הייתי חוזר לכפר, בשביל מה היה לי לחזור.
לראות את האחים המסכנים שלי מסתובבים כל היום משועממים ושוברים
דברים.
לראות את האבא האפס שלי יושב כל היום בבית ולא עושה כלום, מחכה
שהיהודים יזרקו לו עצם ויתנו לו סוף סוף רשיון מעבר, העבודה
הכי מכובדת שהייתה לו אי פעם הייתה להוריד את דגל פלסתין מעמוד
חשמל.
אלוהים איך רציתי שיפול וישבור את הגב.
שקל אחד, שקל אחד לא הייתי מביא הביתה ,שיחנקו, זה כסף שלי ואך
ורק שלי.
את ההורים שלי שנאתי הם אילו שהולידו אותי לתוך העולם המחורבן
הזה.
והאחים הקטנים שלי, בשביל מה להשקיע בהם, במילא עתיד לא יהיה
להם.
הדבר הכי טוב שיכול לקראת להם הוא שילמדו ממני ומזאהי את דרך
חייו של העכבר.
יהיו לילדי מרדפים כמונו.
בלי עתיד בלי הווה, רצים ממקום למקום מחפשים פיסת מזון להכניס
לפה.
סתם, כפר של אפסים הלוואי שישרף.

לא שבארץ היהודים נהנתי כל כך אבל שם לפחות הבטן היתה מלאה
והגוף כואב מדי בשביל לחשוב מחשבות מציקות.
חוץ מזה אני וזאהי היינו עושים חיים משוגעים.
באמת, אני לא חושב שהיה סרט אחד שלא ראינו.
כמעט כל יום ובטח כל פעם שיכולנו להרשות לעצמנו היינו הולכים
לקולנוע.
מסך הקסם משך אותנו אליו בכוח בלתי נראה, קשר אותנו אליו
בעבוטות ברזל בלתי ניתנים לניתוק.
הצגה ראשונה ,שניה ,סרט ישן או חדש זה לא שינה לנו הרבה.
תמיד אני הייתי זה שקונה את הכרטיסים, מחייך אל המוכרת בחיוך
יהודי בוטח.
"שני כרטיסים בבקשה" משפט שכבר למדתי להגיד ללא מבטא.
לוקח את הכרטיסים ובורח.
אחר כך חמש דקות לפני שהסרט מתחיל אחרי שכיבו את האור אבל
עדיין לא התחילו הפרסומות היינו נכנסים לאולם.
מתיישבים במהירות בכיסאות הרכים, שוקעים לתוכם ומרגישים איך
כל הלכלוך והזיעה וכאב הגב מתערבים במין סחרור נעים והופכים
קלים כנוצה.
את הידיים והרגליים היינו פושטים בהפגנתיות מרגישים בנוח כבעלי
המקום.
בהתחלה לא הבנתי כל כך את השפה וזאהי היה צריך לתרגם לי
חרישית.
אחר כך כבר למדתי לקרוא בעברית , אולי העיניים היהודיות שלי
עזרו לי, אפילו קצת אנגלית של סרטים למדתי.
חמש דקות לפני סוף הסרט ורגע לפני הדלקת האורות היינו יוצאים,
מתגנבים החוצה כגנבים, כל כך הרבה סופים של סרטים הפסדתי.
אחר כך היינו יושבים בפינת הרחוב בצל ומנסים לנחש איך נגמר
הסרט נותנים לדמיון להשתולל, מנתחים בפרטנות כל התרחשות ולו
הקטנה ביותר אשר עשויה לרמוז לנו על הסוף המיועד, שעות על גבי
שעות היינו מנסים לשכנע אחד את השני בצדקת הניחוש ומתווכחים
בלהט.
ויכוחים בהם כמעט תמיד הפסדתי שכן זאהי היה אלוף הניחושים,
בדמיונו הפורה היה בורא כל פעם מחדש המשכים מרתקים ומופלאים
בעוד אני מנסה לעקוב אחרי מרוצת דמיונו הדוהר.


אחר כך בעיניים בורקות היינו מחפשים פינה לשון בה מתכרבלים
חבוקים להגן מפני הקור.
אור השמש שימש לנו כשעון מעורר, מורה לנו לקום על רגלנו
בזריזות ליום עבודה חדש.

יום אחד בזמן שעבדנו ביחד מנקים את מרצפות השוק מאבטיחים שנפלו
והתבקעו אמר לי זאהי "יוסוף כבר יותר מחודש שלא הייתי בכפר אני
מוכרח לחזור לראות מה עם המשפחה"
"בשביל מה זאהי, בשביל מה" צחקתי  "חסר לך סרחון התרנגולות או
פרפור הבטן הריקה"
"אני מוכרח לחזור הביתה, אולי מישהו חולה או אפילו חס וחלילה
מת ואנחנו לא יודעים".
"אה להם אתה דואג" עניתי בלעג "בשביל מה לך לדאוג להם, הם אף
פעם לא דאגו לך"
זאהי חייך ולא ענה לי אך לפי מבט עיניו ידעתי כי הוא נחוש
בהחלטתו.
"לפחות תיקח אותי איתך" הפצרתי בו.
"ברור שאני אקח אותך איתי ,אח קטן" אמר ,חיבק את כתפי והוסיף
"נצא מחר בלילה, הלילה הירח עדיין מלא מדי"
תחושת חמימות הציפה אותי.

בבוקר שלמחרת קמנו שנינו עם אור ראשון ממהרים לארוז את חפצנו
המעטים.
משום מה המחשבה שאני הולך לחזור הביתה השרתה עלי תחושת עליצות
בלתי רגילה.
אותו בוקר הרבתי להתבדח וזאהי השתדל עד מאוד לשתף איתי פעולה.
אך עד מהרה הפכו הבדיחות וההלצות לתלונות על החום הכבד.
אכן בוקר היה זה אך שום שמץ מקרירות הבקרים האופינית לא דבקה
בו.
האויר כמו עמד במקום, כבד ומחניק.
השוק כולו נאנק תחת משא החום הכבד.
אט אט החלה השמש בטיפוסה השטני במעלה השמיים.
הרחבה שבימים רגילים המתה אדם היתה עתה ריקה כמעט לחלוטין.
באחת עשרה בבוקר כבר היו כמעט כל הדוכנים סגורים.
אני וזאהי לא הצרנו על כך, שוכבים היינו מעולפים מחום באחת
מפינות השוק והדבר האחרון שחשבנו עליו היתה עבודה.
היה זה אחד מן הימים הללו בהם עצם המחשבה על עשיית פעולה כלשהי
נראתה אבסורדית לחלוטין.
רק עם רדת הערב הצלחנו לשכנע את עצמנו לצאת ממקום המסתור
שמצאנו.
את הנסיעה לכיוון המחסום התחלנו מאוחר למדי וכשהגענו לאשקלון
היה כבר חשוך כמעט לחלוטין.
ירח מלא ובהיר זרח בשמיים כמו שמש חורפית קטנה.
בדרך נאלץ זאהי לבלוע את מבטי המאשימים.
"יום אחד, נחכה רק יום אחד ואז נעבור" אמרתי לו אך הוא בשלו
עיקש ונחוש כזאב המריח את טרפו "אתה לא חייב לבוא איתי, אתה
יודע" אמר לי לבסוף בקול נוקשה מעט, לא הוספתי להציק לו.
את האוטובוס מאשקלון פספסנו בשלוש שעות ואת הדרך לעבר כביש
מספר ארבע נאלצנו לעשות ברגל.
לאור הירח ניתן היה לראות כמעט הכול ולכן נאלצנו לנקוט משנה
זהירות.
מידי פעם עברו לידנו ג'יפים משטרתיים כחולים, פורצים מתוך
החשיכה בנהמה מסנוורת וחוזרים לתוכו לאחר שניות מספר.
ליבי כמעט ניתר בקרבי כאשר עצר לידנו ג'יפ אחד, רגלי היו כבר
מוכנות למנוסה אך זאהי באומץ לב בלתי רגיל עצר אף הוא ושאל
אותם לרצונם "לא אנחנו לא צריכים טרמפ, תודה, נסתדר בעצמנו.
חייכתי, גם זאהי חייך עד מהרה לא יכולנו לעצור את עצמנו ופרצנו
בצחוק מתגלגל.
באותו רגע ידעתי ששום דבר רע כבר לא יכול לקרות באותו לילה.
בצעד בוטח התחלנו ללכת לעבר מטע עצי הזית הסמוך לגדר שם ידענו
מחכה לנו פרצה קטנה, צמודה לקרקע, ראשיתה אולי בשועל או כל חיה
אחרת שחפר לו שוחה
אך אנו פרצנו והרחבנו אותה עד שהספיקה למידותינו.
את הפרצה שעצם קיומה היה סוד מוחלט אותו לא העזנו לגלות לאיש
גילה זאהי במשך שיטותיו הרבים לאורך הגדר ומייד כיסה אותה
בגליל תיל עקור ממקומו כדי שסיורי הגדר התחופים לא יבחינו בה.
כשהגענו למטע פחתו חששותנו, עצי הזית רחבי הגזע העניקו לנו
מחסה מאור הירח.
על אף הזמן הרב שעבר מאז הפעם האחרונה בה חצינו את הגדר זכרנו
את הדרך בעל פה.
מעץ זית זקן עוד עשרה עצים ימינה ישר עד לתלולית, שני עצים
נוספים לימין ומשם ישר עד הסוף.
כשהבטתי לעבר זאהי כמעט וחשבתי שהוא חולה.
כל גופו רעד בהתרגשות לא טבעית צעדיו הבוטחים והגמישים כשל
פנתר צעיר הפכו איטיים ומהוססים, מיהרתי לתמוך בו אך הוא נער
את ידי מעליו.
מול עיננו נשקפה הפרצה בגדר.
בתולית ומזמינה כמו ביום הראשון בו ראיתי אותה.
יכולתי להבין את התרגשותו של זאהי.
"עבור אתה ראשון" לחש על אוזני אך אני מאנתי, מאז ומתמיד היה
זה זאהי שהלך מלפנים והוביל אותנו בכל דרכנו, ומלבד זאת ידעתי
כי כל עיקוב ולו הקטן ביותר בהגעה לבית עולה לו בסבל רב.
זמן לויכוחים לא היה ולכן גחן זאהי בזריזות מסיט את גליל התיל
במיומנות.
גופו היה כבר בחציו מעבר לגדר כשנורתה היריה הראשונה.
בהלה עצומה אחזה בי מתוך האפלה הופיעו דמויות ושהחלו לרוץ
לעברנו צועקות לנו לעצור, זעקתו של זאהי היתה חדה ומוחשית יותר
מתחושת הפחד המשתק שאפפה אותי, יכולתי להבחין בברור בכתם הדם
המתפשט על רגלו.
יריה שניה נורתה, שנינו ידענו בברור את משמעותה, חייבות להיות
שתי יריות  הראשונה שבהן באוויר, על מנת להזהיר את החשוד לבל
יברח.
זאהי נאנק כחיה פצועה, "מהר עבור את הגדר צעק לי" אך החיילים
כבר היו קרובים מידי.
מבט אחרון לעבר זאהי ורגלי החלו נושאות אותי חזרה לעבר המטע.
כמו עכבר סומה רצתי במהירות שמעולם לא חשבתי שאוכל לרוץ בה
החיילים החלו רצים אחרי, יכולתי לשמוע אותם מתנשפים נאנקים תחת
משקל האפודים הכבדים,
מועדים מידי פעם על הקרקע הזרה לנעלהם הכבדות.
העצים השיחים ואפילו האדמה עצמה היו להם למכשול להשיג אותי.
אדמה, אדמה שלי.
רוח עזה החלה לנשב נושאת איתה חול רב מסמאת את העין ואני רץ,
רץ לא יודע לאן.

קולות החיילים החלו להחלש מאחור ,עיני, בגדי, ועורי התכסו כולם
בחול.
האדמה כולה נדמתה כנעה תחת רגלי, על כנפי הרוח מצאה לה חיים
חדשים נעה כגלים בים לובשת ופושטת צורה.
הסערה הלכה והתחזקה, כמעט ולא יכולתי לנשום אך למרות הכל
המשכתי לרוץ
אלוהים יודע כמה זמן רצתי, שאגת הרוח החרישה את אוזני ועיני
עצומות.
כמו בחלום חשתי שאני רץ על מדרכה מרוצפת, ולפתע כאב חד בזרועי
הימנית ידי השתפשפה בקיר.
המחשבה הראשונה היתה לשוב על עקבותי אך לרגלי היה כמו רצון
משלהם, השכל חוזר ואומר לי לי להסתובב ואני ממשיך לרוץ קדימה
נתקל מידי פעם בעצמים שונים ומשונים, גופי נעשה כבר אדיש לכאב
עד שלרגע חשבתי שאני מרחף.
עשיריות שניה ספורות צף גופי וריחף באויר מתעלה על כל הכוחות
המנסים להשיב אותו למטה לאדמה, תחושה עזה של אושר הציפה אותי.
אחר כך באה העלטה.

ב. זיקית

הדבר הראשון שאני זוכר זו מן תחושת חמימות נעימה, אותה תחושה
מענגת המציפה אותנו ברגעים האחרונים של השינה.
אותם רגעים  בהם אנו לומדים סוף סוף להעריך את חומה של המיטה
ואת התענוג
שבשכיבה בחוסר מעש.
הבל פה מלווה בזיפים דוקרניים היו חזרה כואבת למדי למציאות.
מבעד לכאב הראש המטשטש יכולתי להבחין בדמות גוצית ושמנמנה
גוהרת מעלי.
מסביבי היו מפוזרות צנצנות של ירקות כבושים.
הדמות חייכה אלי בחיבה אבהית.
"איך קוראים לך ילד?" שאל המוכר בקול אבהי מלטף, יוסוף עניתי
בכל רועד, "לא שמעתי" חזר הרוכל ברוך "יוסוף" עניתי בקול בוטח
יותר.
"יוסף,  שם יפה יוסף, תראה נפלה לך הכיפה" אמר והצביע על כיפה
לבנה סרוגה שהיתה מוטלת על רצפת המכולת המאובקת ובטח נפלה
ונשכחה ע"י אחד הלקוחות, בידיים רועדות הרמתי את הכיפה ולבשתי
אותה.
"איך הגעת לכאן, ילד?" שאל דאגה בעניו "היתה סערה, חיפשתי מחסה
התחלתי לרוץ ופתאום".
"איפה ההורים שלך" שאל "אין לי מתו כשהייתי צעיר" שיקרתי
"איפה אתה גר"
"פה ושם, איפה שמזדמן עניתי, הלילה חיפשתי עבודה באשקלון ולא
מצאתי ובגלל הסופה .."
"כן אני מבין" חייך המוכר בחיבה.
וכך נהפך העכבר לזיקית.
"איפה תישן הלילה" שאל
"לא יודע" עניתי "נימצא כבר משהו"
ניסיתי לקום ולעמוד על רגלי אך כנראה שגופי לא היה מסוגל לעמוד
במאמץ.
אחר כך חזרה העלטה.
אותו לילה ישנתי תחת קורת גג, לראשונה מזה זמן רב.

כשעלה הבוקר, עם הסתננותה של קרן אור ראשונה מבעד לגגות הרעפים
האדומים ניתן היה להבחין בברור בתוצאותיה של סופת החול.
חול הים אשר נכבש והודק במשך שנים תחת מרצפות האבן המסותתות
פרץ בעידודה של הרוח מכלאו כשד הנחלץ מבקבוק והכה בזעם על
דפנות הבתים.
פה ושם ניתן היה להבחין במרצפות שנעקרו ממקומן וזכוכיות
מנופצות עד דק עיטרו את אדמת המושב כאבק כוכבים.
את עיקר הנזק גרמה הסערה לבתי המתיישבים החדשים שבקצה המושב
שכן הללו מוקפים היו עדיין ברובם באדמה חולית שלא נכבשה עדיין
תחת כבישים ומרצפות.
החממות החדשניות שהוקמו בעמל רב ובהשקעה ניכרת בטכנולוגיה
מודרנית נהרסו כמעט כליל שכן בניגוד למבני האבן לא עמד להם
כוחן של יריעות הניילון כנגד הרוח.
המושב המטופח הפך בין לילה את פניו ומין הכביש הראשי המוביל
אליו נראה היה כמו עיירה נטושה שכוסתה בעפר.

ראשונים הגיעו הפועלים התילנדיים ,רכובים ברובם על אופני ילדים
ישנות וחלודות.
נחשול אוריינטלי זעיר, גברים ונשים כאחד מלהגים ומצחקקים
מנופפים בברכת שלום עילגת לכול עובר אורח הנקרא על דרכם.

ראשוני התושבים המנומנמים קמו ממיטותהם מתפלאים למראה ההרס
שזרעה הסערה שכן על אף עוזה הרב לא הצליחה להפר את שנתם השלווה
של התושבים.
מכוניות החלו יוצאות ונכנסות בשער הישוב מביאות איתם פועלים
ערביים לעבוד במטעים ולתקן את ההרס.
אט אט חזר הישוב הזעיר לשגרת החיים.

יום אחרי זה כבר התחלתי לעבוד במכולת של משה, מסדר צנצנות על
גבי המדפים פורק ועורם ארגזים וכלל נותן יד בכל עבודה קשה
שבמכולת.
משה היה אומר שנפלתי לו מן השמיים, בנים לא היו לא ולכן לא היה
מי שיעזור לו במכולת, בעבר היה אומר היה יכול לבדו לפרוק
ולהעמיס משאית אבל עכשיו... היה אומר וצוחק טופח על כרסו
המתפתחת.
חיבבתי אותו, למרות שהיה יהודי.
כבר ביום הראשון ידעתי שאני צריך לקום ולברוח, מקומי לא בין
יהודים ובטח שלא מחופש לאחד מהם.
הייתי צריך לקום וללכת כבר ברגע הראשון שיכולתי לעמוד על רגלי,
פשוט להתחיל ללכת מבלי להביט לאחור.
לילה, לילה הייתי רואה בעני רוחי את פניו של זאהי מביטים בי
קולו נוזף אתה עכבר יוסוף, עכבר עלוב מקומך בביבים לא במיטה של
יהודים ואני עונה לו מתחנן אבל זאהי, לאן יש לי לחזור ?
לעבודה הקשה וחסרת התמורה בשוק, ללילות השינה על הספסלים.
קשה, קשה היה לי לעזוב את סיר הבשר.
אבל יותר מכול פחדתי שיבוא יום ולא אשמע יותר את קולו של
זאהי.
אותו יום שבוא אתחיל לחלום חלומות של יהודים.
לראשונה בחיי נתקלתי במכשול חדש איתו לא היו לי כלים להתמודד,
זמן פנוי.
בשש היינו סוגרים את המכולת ומשה היה שוקל לידי בזהירות מספר
שטרות מן הפדיון היומי.
משכורתי החודשית שיכולה היתה להראות כעלבון בעולם היהודים
נתפסה בעני כסכום עתק, גבוה בהרבה מכל מה שיכולתי להרויח בשוק
או בכל מקום אחר וביחד עם החדרון הקטן שמשה ואישתו דורית
הקציבו לי היתה העסקה חלומית עוד יותר.
בתחילה הייתי נוסע כל יום לאשקלון מטייל חסר מעש ברחובות ורואה
סרטים בכסף שניתן לי.
עם הכיפה על ראשי לא הייתי צריך יותר להסתתר בקוני את הכרטיסים
ולראשונה בחיי יכולתי לראות כל סרט מתחילתו עד סופו, אך משהו
חסר לי.
היה זה דמיונו של זאהי שהפך את הסרטים למענגים כל כך וללא
נוכחותו הפך מסך הקסם לקסום הרבה פחות.
כשקצתי בהסתובבות חסרת הטעם באשקלון התחלתי לנסות ולישון מוקדם
יותר. למלא את החלל שבין יום עבודה למשנהו בשינה.
בתחילה הצלחתי להרגיל את גופי כל יום בשינה ממושכת אך חוסר
המעש והשעמום כמעט וגרמו לי לחלות.
דלית שהבחינה במצוקתי הציעה לי לקרוא ספרים ונדהמה לגלות שאיני
יודע כמעט לקרוא.
באותו זמן זהותי כיהודי היתה כמעט מושלמת זמן רב לקח לי להמציא
סיפור אמין שיוכל להסביר את הופעתו הפתאומית של יוסף הנער
האובד.
למזלי משה לא חקר אותי יותר מידי בשאלות, הוא לא היה איש של
דיבורים.
מבחינתו עצם הופעתי היתה כמעין נס, פיצוי מן השמיים על הילדים
שאשתו לא יכלה ללדת לו.


לימוד הקריאה היה תחביב ראוי להתמסר לו, עד מהרה התחלתי להשתלט
על האותיות שבתחילה נראו לי כצורות גאומטריות חסרות פשר.
עד מהרה מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב לספריה המקומית מחליף ספר
אחד ושניים ושלושה בשבוע.
הספרנית בישוב שכבר הכירה אותי היטב היתה נותנת לי לשאול כמה
ספרים שרק רציתי.
הייתי קורא שניים שלושה ספרים במקביל בולע וגומע ספרים
בשקדנות.
בתחילה לא הבנתי חלק גדול מן המילים אך והייתי זקוק לעזרתה
הצמודה של דלית אך עד מהרה יכולתי לקרוא ספרים עבים ללא כל
עזרה.
צמאון הידע התפרץ בכל עוזו, מעולם לא למדתי דבר, תמיד הייתי
עסוק בהישרדות להרויח את פרוסת הלחם לארוחה הבאה ופתאום היה לי
שפע של זמן לגמוע ממעין הידע שנבע מן הספרים.
יום אחד הצבתי לעצמי מטרה לקרוא את כל האנציקלופדיות בספריה
מתחילתן עד תומן וכשגמרתי הרגשתי כאילו השלמתי משימה כבירה.
הספריה הפכה למוקד חיי, מעיין ממנו לגמתי שוב ושוב, מי קסמים
שהפכו אותי כהרף עין לוינטו האמיץ הנלחם באנדיאנים, לטרזן
המולך על חיות היער.
ככה גם הכרתי את רותם.

באחד מימי השנה הרבים נסגרה לפתע הספריה, ללא כל הודעה מוקדמת
או שלט שיסביר מדוע ננעלה לפתע דלת קוביית הבטון בתוכה שכנה
ספריית הישוב ולא נפתחה עוד.
ברור קצר בקרב לקוחות המכולת העלה כי הספרנית רחל אותה הכרתי
וחיבבתי חלתה במחלת הסרטן וכעת היא מאושפזת בבית החולים.
באין ספרנית או מחליפה ראויה עמדה הספריה סגורה ולי לא נותר
אלה ללכת פעם בשבוע אל פאתי הישוב על מנת לוודא כי אכן הספריה
סגורה עדיין.
בעבור הישוב כולו היתה מחלתה של רחל אירוע מעציב שכן באופיה
השקט והסבלני קנתה לה לאורך השנים ידידים רבים.
בשבילי זה היה סוף העולם.
מקור תעסוקתי העיקרי נעלם ואיתו מעיין הידע ממנו ינקתי כאשר
שבתי והצהרתי באזני משה בעודי מסדר את הסחורה על המדפים עד כמה
חסרה לי הספרייה נזף בי באומרו "באמת יוסף, אני לא מבין אותך,
רחל  שוכבת בבית החולים מסכנה ואתה מתלונן על שיעמום!
למה שלא תבקר אותה בבית החולים?
תרוץ לא היה לי וכך מצאתי את עצמי בצהרי יום לוהט עומד בתחנה
המרכזית של אשקלון מחכה לאוטובוס לבאר שבע.
נסיעה קצרה באוטובוס ובתיה המכוערים של באר שבע סימנו את קיצו
של הנוף המדברי האציל וגסיסתו אל תוך אפרוריות עצלה. מבעד
למזגן ושמשת הזכוכית נראתה העיר כסרט ישן שונה כל כך מהוילות
המטופחות במושב.
את בית החולים לא יכולתי לפספס ממש כמו בתאורה של דלית הזדקר
גוש הבטון המפלצתי בצד שמאל, בדמיוני ראיתי עשרות ידיים
פלסטינאיות בונות בעמל רב מעמיסות על גבן שוב ושוב שקי מלט
כבדים, אילו הפירמידות שלנו חשבתי. כשירדתי מן האוטובוס אל
החום המחניק. דקה קצרה של צעידה וכבר שנאתי את עצמי, זיעה פרצה
מכל נקבוביות גופי מרטיבה את חולצתי.
חשתי מטונף ומסריח.
הייתי אסיר תודה כשמשב הרוח הצונן של מיזוג האוויר קידם את
פני.
פנים בית החולים היה שונה להפליא מחיצוניותו, כאן בממלכת הסדר
שלט צבע הסיד הלבן מסמא העיניים.
את רחל מצאתי בחדר קטן במיטה הצמודה לחלון במחלקה האונקולוגית,
מבעד לסבך הצינורות קשה היה להבחין בדמות המצומקת אשר בעבר
הרחוק מילא בשפעת בשרה את חלל הספרייה, מראה הנוכחי היה מעורר
רחמים ממש פחדתי מהאפשרות שאצטרך לדבר איתה ולכן ממש קיבלתי
כמעט בשמחה את הודעת האחות שאצטרך לבוא מאוחר יותר או לחכות.
הרעיון של חזרה לחום היוקד ברחוב עורר בי מיאוס ולכן התיישבתי
באחד הכיסאות בחדר ההמתנה מתענג על אויר המזגן.

קפה
"צהרים טובים" הרמתי את ראשי וחייכתי, חיוך מלאכי חזר אלי זורח
משקף את הוקרת התודה שלי על הפניה ומעצים אותה אלף מונים.
תלתלים זהובים רכים היוו מסגרת הולמת לפנים מחוטבות בהירות.
"אתה מחכה לרחל?"
את רותם הכרתי עוד קודם, ביתה של הספרנית היתה דמות מוכרת
בישוב, לא פעם ולא פעמיים ראיתי אותה חוזרת ממסיבות שנערכו
באחת הוילות המפוארות בישוב
כשהיא שתויה למדי, מוקפת תמיד בחבורת בנים לעיתים חבוקה בזרועו
של אחד מהם.
קטנה, שברירית ומלאכית היתה מרפרפת בניהם בלתי ניראת כמעט
נבלעת בין הגופות הגבריים הגדולים ועם זאת מוחשית יותר מכולם.
בספריה כמעט ולא ראיתי אותה, לעיתים רחוקות  ישבה לצד אימא
ועזרה לה לתייק בכרטיסיות, קפואה כפסל יקר ,מעולם לא העזתי
לפנות אליה.
הנהנתי בראשי, והחיוך חזר.
"אתה רוצה שאכין לך קפה?"
"חבל שתחכה סתם."
"אני לא שותה קפה" שיקרתי, מי יודע מה היהודיה הזאת רוצה.
"אני יודעת מי אתה, אתה הבן של משה מהמכולת"
ושוב פעם החיוך הזה, שגורם לך כמעט בלי לרצות לחייך.
"למה אתה לא שותה קפה, אתה מפחד שלא תוכל לשון בלילה?"
"כן" עניתי בקול רועד, שמח על התרוץ שהמציאה לי ויצאתי מן החדר
כדי שלא תראה את הסומק שהחל להתפשט בפני.
זמן רב הסתובבתי במסדרון מחכה לשעת הביקור שתגיע, מבפנים נשמעו
צחקוקים חנוקים, קולה של רותם עליז ופעמוני ולאחריו קול גברי
עמוק.
בטח אחד האחים.
חמימות מוזרה החלה לטפס מחזי אל מעמקי גרוני, אני מוכרח לראות
מי זה.
הלכתי למכונת הפחיות ורכשתי לי פחית, אותה שתיתי בלגימות
ארוכות, מתענג על טעמו העדין של הספרייט. כוס אמק, היא עדיין
מדברת איתו.
הצצתי פנימה וראיתי אותה ישובה בטבעיות גמורה על אחד השולחנות
מסוכלת רגליים. מולה עמד חייל קצוץ שיער ממוצע קומה וחסון.
מבטי השתהה עליהם שניה מיותרת והוא הסב את מבטו אלי והביט בי
בסקרנות.
"רחל לא תוכל לקבל ביקורים היום" אמר. רותם המשיכה להסתכל עליו
כאילו איני קיים, ידה הקטנה אוחזת בידו השזופה, מרפרפת בין
אצבעותיו.
באוטובוס חזרה נרדמתי, אלמלא שאון הנוסעים היורדים בתחנה יתכן
והייתי מפספס את הישוב.

כעבור שבועיים נס! רחל יצאה מהטיפול הנמרץ נשאה השמועה בפי כל
בישוב, רבים נסעו לבקר אותה וגם אני.
במכוניתו הממוזגת של משה היתה הדרך לבאר שבע נעימה הרבה יותר
אפילו בתי השיכונים הכעורים נראו נוראיים פחות מבעד לחלון,
חנינו מאחורי האוניברסיטה
והלכנו ברגל לכיוון בית החולים, משה היה עליז וטפח מספר רב של
פעמים על שכמי
כמעט וקראתי לו אבא, נכנסנו לבת  החולים משה בראש מרגיש כבעל
בית, מחייך לאחיות מנווט במיומנות מופלאה בן המחלקות השונים,
לרגע כמעט והתפתתי
לשאול מהיכן הוא מכיר טוב כל כך את בית החולים.
טור ארוך של מבקרים התפתל מחוץ לחדרה של רחל, נדמה שכמעט כל
הישוב היה שם.
האם ראיתי תלתל זהוב בין שורות האנשים?

משה החל להתלוצץ עם שכניו לתור, מאז ומתמיד היה דמות אהודה
בקרב בני הישוב, על אף שלכאורה היה בן מעמד נחות יותר, רובם
היו בעלי מקצועות חופשיים שהתעשרו ואילו הוא התפרנס ממכולת
אזורית קטנה.
דמותו הכרסתנית מעט נראתה כזורחת, כבמסיבת קוקטיל נע בין כולם
מחליף הלצות וטפיחות שכם עם כולם. ואני נגרר אחריו נאלץ להניד
את ראשי בנימוס ולחייך. הסוד הגלוי על בנם המאומץ של משה ודלית
הפך לעובדה הידועה לכל וקיבל את ברכת הכלל.
משה אפילו הציע פעם אחת שאנסה להתגייס לצבא, נו באמת.
מה יכולתי לאמור לו מלמלתי משהוא על זה שאני לא רוצה לעזוב את
הבית במיוחד עכשיו כשיש הרבה עבודה במכולת.
"צבא זה שלוש שנים, משה , ואתה לא נעשה צעיר".
ההמתנה נמשכה זמן רב מידי ושעות הביקור עמדו להגיע לקיצן,
חששתי שנסיעתנו היתה לשווא ולא נזקה לראות את רחל אחרי נסיעתנו
הארוכה.
אך לבסוף הגענו לראש התור וזכינו להיכנס.
רחל, שכובה על המיטה, נראתה מותשת למדי,  עודה מחוברת למספר
צינורות, אך הטלוויזיה המצפצפת שראיתי בפעם הקודמת נעלמה.
על צוורה הקמוט מעט היתה תחבושת שכיסתה את החור דרכו הונשמה.
ידיה שמקודם נראו אפורות ובצקיות קיבלו צבע אדמדם אנושי יותר.
היא ברכה אותנו במנוד ראש קל מחייכת אלי.
לצידה ישבה רותם, יפה כתמיד מלטפת את ידה של אימה שהיתה מדולקת
מעט מלאה בחתכים קטנים. אף היא חייכה אלי חיוך מנומס.
עליזותו של משה פגה ועתה הוא עמד נבוך מול המיטה ונראה מוטרד
למדי
אף אני הסמקתי.
לאחר דקה של שתיקה נבוכה ושאלות נדושות איחל משה לרחל החלמה
מהירה
ויחד נעלמנו מבעד לדלת.
פתאום משה לחש לי שהוא חייב ללכת לרגע ושעלי לחכות לו, וכך
מצאתי את עצמי ישוב בבית חולים ריק כמעט מאדם.
מתנענע באי נוחות על כיסא עץ גבי שעון על קיר לבן מסויד.
הרגשתי כמעט אבוד.
ולפתע דמות מוכרת חלפה על פני במסדרון.
"רותם", "הי יוסי, מה נשמע" אמרה מחייכת חיוך מודאג חייכתי אף
אני.
גופה השברירי נראה פתאום חלוש כל כך.
היא צנחה לצידי באפיסת כוחות.
"מה קרה?" שאלתי אותה מודאג עיניה נראו אדומות פתאום.
"יוסי, אני לא יכולה יותר, אני כל כך מודאגת" אמרה ופתאום היתה
קרובה כל כך אלי.
דמי געש, חשתי מין חמימות מתקתקה בגבי.
"למה, מה קרה" שאלתי "רחל,  אמא, היא ממש מדאיגה אותי אני לא
יודעת מה לעשות. אתמול הלילה היא ניסתה לקרוע את הצינורות
מהידיים. היו צריכים לקשור אותה למיטה"
"זה קורה לפעמים, אין לך מה לדאוג" אמרתי ידי מחבקות בעדינות
את גבה הדק
"ואתמול היא רשמה לי על פתק שאין לה כוח יותר"
ידיה חיבקו אותי, דמעותיה הרטיבו את לחיי
ואני מחבק במהוסס ידי על גבה התחתון ומרגיש מבעד לחולצה את
החיכוך הנעים בין שדיה הצעירים לחזי.
אל אפי הסתנן ריח התרופות המוכר כל כך בבית החולים.
רציתי שנשאר כך מחובקים לנצח.

מסתבר שהיתה זאת שירת הברבור של רחל, שבועיים אחרי הוחזרה
לטיפול נמרץ
מערכות החיים קרסו בזאת אחר זאת, איש לא ביקר אותה עוד לא היה
את מה
גוויה חסרת חיים מחוררת מצינורות, לדבר לא יכלה עוד, רותם
הראתה לי פעם את הפתקים שכתבה, רובם מתוך שיגיונות של יאוש
והזיות מורפיום.
רצתה לראות פעם אחרונה את הדובים בתעלה בוינה.
חלמה לפתוח בותיק באשקלון, התלוננה שהחדר קטן ומחניק מידי,
דרשה מספר פעמים שיחליפו את המיטה בה ישנה כי נמאס לה לראות את
אותה התקרה כל הזמן.

מאז הביקור נעשתה התנהגותו של משה מוזרה יותר ויותר לעיתים היה
עליז ופתוח כתמיד ולפעמים הסתגר בתוך עצמו, לעיתים אפילו לא קם
בבוקר לפתוח את המכולת וכך נאלצתי אני לעשות את הכל.
לקום בבוקר לפרוק את הסחורה מהמשאית, לסדר את הסחורה על
המדפים, וכמובן למכור. לא התלוננתי, לעבודה קשה הייתי רגיל
מימים ימימה, ודווקא נעים היה לי להרגיש כגבר של הבית.
למרות שהתנהגותו של משה הדאיגה אותי שערתי שזה רק עניין חולף,
רותם באחת מהשיחות המהורהרות שהיינו מנהלים בפעמים בהם ביקרה
אותי במכולת טענה שזה משבר גיל העמידה.

כשרחל מתה איש לא היה מופתע, למעשה נראה היה הדבר כהמשך הגיוני
למהלך האירועים וכהקלה מסוימת למשפחתה, בלוויה השתתפו רוב בני
הישוב רותם בכתה רוב הזמן והלכה יד ביד עם יניב לא ציפיתי
למשהו אחר.
אני הלכתי מאחור עם דלית ומשה שנראה מנותק ולעיתים ניסה בצורה
מוזרה לעורר שיחה בנושאים לא רלוונטיים, התנהגותו היתה מוזרה
כל כך עד שדלית נאלצה להעיר לו מספר פעמים.
כשנעלם לקנות פרחים הרגשתי שהוקל לדלית מעט.
יכולתי להרגיש את סבלה במהלך השנתיים האחרונות בהם משה הלך
ואיבד את אונו והתנהגותו המוזרה בזמן האחרון.
אביה של רותם, לבוש בחליפה מהודרת הלך בראש הטור מוקף באנשי
עסקים שנראו טרודים בעניינים אחרים.
נקישות עתים והיא כבר מתחת לרגבי עפר, רב יהודי מקשקש מעט בקול
צורמני ואני חבוש בכיפת נייר שמתעקשת כל פעם לפול מראשי.
את כיפת הזמן הורדתי מזמן, יש גבול לזיוף.

הרבי מזמר, ואני שומע את קול המואזין בבוקר מתוק מנגן, מעיר את
תושבי הכפר ליום של עמל.
מסתלסל, נוגה מושך כחליל קסמים אל המסגד.
מה לי ולהם, כלוא בתוך המון יהודים חובשי כיפה, לבוש כמותם,
מדבר כמותם, נוהג כמנהגם.
לו יכולתי הייתי רץ ובורח.
דלית שחשה בטרדתי לטפה ברוך את לחיי, "אני יודעת שאתה עצוב".
חייכתי, מה יכולתי להגיד.
בדרך הביתה שקעתי בשינה מתוקה.

ביקרתי את רותם ביום האחרון של השבעה, אחת עשרה בלילה ואני
כגנב מתדפק חרישית על הדלת, מקווה שמצעד המבקרים תם.
פעם אחת נסיתי לצאת לבילוי עם רותם ושניים וידידיה, יניב וחבר
שלו
זה היה נורא.
"בוא, על תדאג, אתה תהייה איתי" אמרה לי, "אתה אף פעם לא יוצא
לבלות, צא פעם".
בדיסקוטק הבנתי עד כמה טעיתי, שני הידידים החליפו כל הזמן
חוויות צבאיות,
מסתבר ששניהם משרתים באותה יחידה שפועל בעזה, לא הבנתי בדיוק
מה הם עושים אבל די היה בקטעי המשפטים שקלטתי מבעד לצלילי
הדיסקוטק בכדי להרתיח את דמי. בירה ועוד בירה והם הפכו
לסמרטוטים נלעגים.
הם כניראה ממש סובלים בצבא אם הם צריכים להשתכר ככה.
בכפר שנאנו את החיילים הישראלים, אך בסתר ליבנו הערצנו אותם,
גבוהים וחסונים באפודים ונשק הם היו מלכי הכפר, ועכשיו שתויים
ומלמלים שטויות הם היו נלעגים כל כך.
רותם נעלמה אל בין שורות הרוקדים, מפטפטת מידי פעם עם צעיר
מקומי אחר ואני בצד סובל מהמוזיקה הרועשת הצורמנית, מהצפיפות
וסרחון האלכוהול.

כשפתחה חייכה אלי וחיבקה אותי חיבוק מתוק.
"סוף סוף באתה, כמעט נעלבתי"
"נו באמת, את יודעת כמה שאני שונא את הידידים שלך" , "אני
יכולה להבין" חייכה "הם באמת יכולים להיות מעיקים"
פעם סיפרה לי שזאת הסיבה שלעולם לא תהייה חברה של יניב.
"היינו מאוד קרובים פעם, יצאנו מספר פעמים אבל הוא כל כך דיכא
אותי."
כל הזמן הוא והחברים שלו משתכרים ועושים שטויות וכשהוא לא
שיכור הוא מדבר רק על הצבא, מארבים, אימונים, תרפ"ל, ירי
בשכיבה, קריעה ומאמץ, לוחמה בלילה ובשטח בנוי, שירי יחידה
גסים, אחוות בריונים.

שנינו לבד בבית הריק.
"בוא" אמרה והושיטה לי את ידה.
באתי.

על אשר אירע בחודשים הבאים לא הייתי מספר לכם אלמלא מאורע אחד
מופלא אשר ערער כמעט את מהלך חיי.
היה זה באחד מאותם לילות ארוכים בהם לא הצלחתי להרדם, הגעגועים
לכפר הלכו וגברו ועיתם רצוני לחזור ולו לביקור קצר בכפר
בתרוצים שונים ומשונים שבתי להסתובב בלילות בנתיבים הישנים,
רכז הבטחון של הישוב ראה אותי פעם אחת בשיטותי וניסה להניע
אותי מהם עקב הסכנה הטמונה באזור.
"אתה חייב להבין יוסי, האזור הזה מסוכן למרות שהוא מעבר לקו
הירוק."
"שם" אמר לי מצביע על האורות הקרובים של מחסום ארז "משם הם לא
יכולים לעבור".
"מי?" שאלתי מיתמם.
"מי, המחבלים" ענה כועס  "אז הם חותכים דרך הגדר ורצים ,רצים.
לכיוון אשקלון, כביש מספר 4, נסים מפני כלבי הגישוש שרצים מהר,
הפחד שלי זה שהם יעברו כאן, יחפשו בישוב הקטן שלנו מחסה ואז
יוסי, אז יקרה אסון"
"לכן אתה צריך להזהר יוסי" הדגיש "להזהר מאוד,בשבילנו זה
הבית.
בשבילם  זוהי ארץ המרדפים"
לו יכולתי הייתי חונק אותו באותו רגע.
במקום זה רק חייכתי והנדתי בראשי "בסדר יוסי , אני אזהר".

איך חציתי את הגבול את זה גם לכם לא אספר על הפרצה סיפרתי כי
ידעתי שכבר סתמתם אותה, אבל כמו שאתם בטח יודעים על כל פירצה
שנסתמת נפרצות עשר חדשות, אתם עושים את העבודה שלכם ואנחנו את
שלנו.
הדרך אל הכפר היתה מרגשת הרבה פחות משחשבתי, לילות רבים חלמתי
על הרגע הזה בו אחזור אל משפחתי.
אבל עכשיו כלום, אפילו לא דגדוג קל בבטן.
שעתיים הליכה ואני בבית ותחושת המתיקות בפה מחטיפי השוקולד
שהבאתי מהמכולת חזקה מתחושת החזרה הביתה.
אני הולך, שדות חרושים תחת רגלי ניחוחם משכר כמעט, ריח אדמה
מניבה, שונה כל כך מריח האספלט הטרי של הישוב.
בשביל המוביל לכפר התחלתי להרגיש מוזר, אולי לא כדי שאחזור, הם
בטח חושבים שקרה לי משהו ואולי אפילו שמתתי.
ואם לא מתתי איך אסביר להם את העלמותי בשנה וחצי האחרונות במבט
לאחור אני ממש מרגיש שעשיתי להם עוול.
אמא בטח מתה מדאגה, ואבא כמה שצחקתי עליו "אפס, אפס זה מה
שאתה" הייתי אומר לו "לעשות ילדים ידעת אבל להאכיל אותם, לא".
הוא בטח גם דואג לי.
וזאהי מה עם זאהי.
בתי הכפר נמוכים ודלים הרחק מלפנים, מרחוק נראה כי לא השתנה
דבר.
חושות דלות מעלות עשן, מבנים זרים ומוזרים, ערבוביה של
אלומיניום ולבני חומר
חממות ניילון רחבות ידיים.
פתאום מן נחשול של רגש, כל אותם רגשות חבויים שהדחקתי כל
השנים.
מן רטיבות פתאומית בקצה העין ושוב אני ילד קטן. ריחה החריף
המעורר של האדמה השחורה החרושה הסתננן לאפי, מרחיב את נחירי,
חודר לראשי, ממלא את כולי בתחושה שכבר כמעט שכחתי.
עוד מטרים ספורים ואני בבית.


בין בתי הכפר החל ריח העשן לההפך למעיק.
גללי צואה איטיי  בעירה נתנו את ריחם בכל. העשן הסמיך מסתנן אט
אט למעלה בין סבך הענפים המהווים ארובה מאולתרת.
למרבה ההפתעה איש לא פנה אלי, כמו פסל זכוכית הייתי בעינהם
והמעטים שהסבו פנהם עלי עשו זאת בחשש ובכמתוך אונס.
התשובות החמקניות התגבשו לכדי אמת מרה אחת.
בייתי נאטם בידי הרשויות, אלוהים יודע למה, משפחתי עזבה,
אלוהים יודע לאיפה.
טעם רב להמשך הביקור לא היה ולכן שבתי על עיקבותי מהדס כמו
בחלום בין תלוליות העפר.
כמו מריונטה  על חוט המשכתי ללכת מאלץ את רגלי לפסוע צעד ועוד
צעד.
חנק הצער פשט בגרוני.
על אחת התלוליות מעדתי, ידי נותרו לצידי הגוף כשראשי ספג את
החבטה.
בכיתי.
לאחר זמן מה חיבוק מנחם ולאחריו נשיקה ועוד נשיקה.
"זאהי זאהי שלי, איפה לעזאזל היית."
מטפחת שחורה נקשרה על עיני וידיים חסונות הובילו אותי כתינוק.
"זאהי, אח שלי"
"חסוך בדמעותיך, לחש לי, הדמעה בושה היא לגבר".

מנהרת בטון, חפורה בגיר רך, מוארת באור פלורסנטי  "הכי זולות,
מחזיקות המון זמן" אמר לי זאהי)
"זאתי קצרה, יש לנו כאלה שמובילות עד לירדן או מצריים"
שאר חברי הצוות הותירו אותנו לבד, זאהי אותו נער יפה דק גזרה
איתו ביליתי את רוב שנותי עמד עכשיו מולי גבוה, חסון , זאבי,
שלוש שנים עברו עלי מאז נפרדו דרכנו ליד גדר התיל ועליו נדמה
שעברו שנות דור.
"יוסוף, התגעגתי אליך כל כך, ניסיתי לחפש אותך אבל כלום, כמו
בלעה אותך האדמה, אלוהים לאן נעלמתה" אמר זאהי קולו רועד ידיו
החזקות אוחזות בי
"איפה לעזאזל היית? למה לא באתה לבקר, חשבתי, חשבתי שמתת"
רגליו כשלו ראשו קבור בביטני ידיו כרוכות סביב מתני, תחושת
חמימות נפלאה פשטה באברי
סוף סוף חזרתי הביתה.
לילה ארוך עבר עלנו מדברים, בוכים, מספרים, זאהי אח אמיץ שלי.
מה עבר עליך בכל אותם לילות חשוכים בהם חצית את הגבול מחזיר
לאותם יהודים אלף מונים את אותו הכאב השורף ברגלך השמאלית,
ואמא ואבא והאחים הקטנים שהתפזרו לכל הרוחות מאז שהיהודים
פוצצו לנו את הבית.
מה איתם?
ומה עלי מה יהיה עלי בן כלאיים ארור שכמותי, כבר איני כמוך
זאהי, חציתי, חציתי את הגבול אני אוהב מידי את משה את דליה את
רותם, לא, לא אוכל לעזור לך להרוג את היהודים.
"אהבתך היא אהבת הכלב לאדונו, אוהב אתה את האוכל הטעים שאינך
נאלץ לעבוד בשבילו, השמיכה הרכה בה אתה מתכסה כל לילה משכיחה
ממך את הקור שבחוץ, כוס אמק יוסוף, אנחנו בונים כאן מדינה ואתה
קורא ספרים ומזיין יהודיות."

"אתה לא מבין, ואיך תוכל?" פניה של רותם ידיה הקטנות חופרות
במעלה גבי, נשיקות קטנות מתוקות במעלה הצוואר.
"אני כבר לא כמוך"
אני מבין יוסוף, יוסי, לעזאזל כבר אני יודע איך לקרוא לך ומי
אתה"
נעלי ספורט , טרנינג מהוה , עיניים בורקות.
לפחות קח את זה, אמר והוציא סכין קפיצית חדת להב, קטנה אך חדה
להפליא
אמר וטמן אותה תחת חולצתי. "יום יבוא ותזדקק לה"

את הגבול חציתי עוד באותו יום.
גגות הרעפים של הישוב בהקו בשמש אכזרית הבהירו לי סופית את
הבחירה שעשיתי, מהיום אני יוסי, יוסי של רותם.

נו באמת רותם, אנחנו לא יכולים להתנשק באמצע הרחוב, אנשים
רואים, אנשים מדברים, מסתכלים עלי מוזר בישוב, מתחילים לשאול
אותי שאלות, היא בשלה.

היתה זאת תקופה של פיגועים, תל אביב בערה, אוטובוסים התפוצצו,
בני עמי נלחמים על חרותם ואני חובק בזרועותי יהודיה.
תמונות מחרידות, ילדים קטנים מרוסקי פנים, גויות גויות ועוד
גויות שלדי מתכת מרוסקות.
ותמונות בעיתונים, ריבועים שחורים.
מורה בת שלושים בדרך מן העבודה חזרה לבניה הקטנים. פנסיונר
ניצול שואה. עולה חדש מרוסיה, רצה ללמוד עברית ,למצוא עבודה
להשתלב.

למה זה מגיע להם?
וזאהי זאהי שלי, רק על תעשה שטויות, אל תתפס.
אל תתפוצץ לאלף חתיכות בלב השוק.
זה לא שווה את זה.
נשימה ארוכה, רותם, רותם שלי, כמה מתוקים יכולים החיים להיות.
ולמה אנשים חייבים לנעוץ מבטים.

ישבתי בחדרה של רותם שנינו חבוקים, צלילי בריט פופ מתקתקים
אופפים אותנו
ריח עורה הרטוב מנשיקותי מגרה אותי כל כך.
פתאום דפיקה על הדלת, "לא, לא עכשיו, אבא."
"זה אני, יניב"
"יניב לא עכשיו, אני עם יוסי, בוא פעם אחרת"
"על זה בדיוק אני חייב לדבר איתך" אמר קולו תקיף וזועם.
הדלת נפתחה ויניב פרץ פנימה אוחז בידו פוסטר, מבט חטוף הסביר
את הכל.
פניו המזוקנות של זאהי מביטות מבט עז.
מבוקש.
"למי, למי זה דומה" צעק "מה את חושבת" לא נראה לך מוזר כל
הסיפור הזה
על הילד בלי ההורים שהגיע יום אחד, צנח מהשמיים בישוב הקטן
שלנו.
עיניים כחולות, עור בהיר ומבטא תימני.
לובש כיפה על הראש" צעק
"פסוק אחד, תגיד לי פסוק אחד מהתנ"ך"
רותם מביטה בו המומה ממשיכה לחבק אותי, נדמה שחיבוקה מתהדק עוד
יותר.
"זונה" צעק יניב, ואני ליבי בתחתונים.
"תפסיק אתה סתם מקנא, כי בחרתי בו ולא בך" מילמלה
"מקנא הא, זה מה שאת חושבת"
"אז תדעי לך שעשיתי ברור קטן עם הקמ"ן של היחידה" אמר ונופף
בפוסטר של אחי.
"נראה מוכר לא?" שאל בלעג "חצי שנה הפרצוף הזה יושב לי מול
העיניים, מוכר כל כך, צורב לי במוח כל פעם שאני רואה אותו בחדר
התדריכים, זאהי אבו חווג' מסתבר שיש לו אח קטן."
"יוסוף" אמר והביט בי בשינאה. תשאלי, תשאלי אותו איך קוראים
לו"
"תגיד, תגיד לי יוסף, תגיד לי שהכל שטויות"
ואני מה יכולתי לאומר, עיוור, עיוור הייתי כל הזמן הזה יניב
הלך וסיפר לכולם מאחורי גבי. אפילו דלית התחילה לחקור אותי פעם
עד שנאלצתי להתחמק בתואנה של שכחה.
וכל המבטים והלחשושים מאחורי הגב.
מזמן צריך הייתי לברוח, אבל עכשיו אני כאן, לכוד.

רותם יצאה מן החדר פורצת בבכי, נשארנו רק אני ויניב שהביט בי
בשנאה, אותה שנאה נוראית אותה ראיתי נשקפת מעיני אחי באותו
ביקור בכפר, אף פעם לא ידעתי שאפשר לשנוא כל כך.
"ערבי מחורבן צעק, היו צריכים לחסל אותך כשהייתה צעיר, שנתיים
אתה גר בישוב שלנו כמו גידול סרטני שמתפשט באיטיות אוכל לנו את
האוכל, שותה לנו את המים, מזיין את הבנות שלנו!"
הייתי צריך לברוח, לרוץ ולרוץ להשאיר את המקום המקולל הזה
מאחורי קולו של זאהי באוזני עכבר עכבר.
אבל נמאס לי נמאסה עלי הבריחה המתמדת, תחושת ההשפלה העוטפת
אותי תמיד כמו עור שני, עור מדולק, מזוהם, מגרד, רציתי להפסיק
את כל זה אחת ולתמיד, לעמוד פעם אחת ולתמיד על שלי.
הרגשתי מן חום נוראי מתפרץ בי, זעם בלתי נשלט מבעיר את דמי,
מקשיח את שרירי.
"עכשיו אני אראה לך מה עושים אצלנו כשתופסים מבוקש".

קולו של יניב נשמע לי מתכתי ומרוחק, ידו הימנית נעה לעברי כמו
בחלום פוגעת בפני, גופו החסון נע במהירות קדימה להמשיך במתקפה,
ניסיתי להתגונן, לחבוט בו חזרה אך הוא הפיל אותי אל הקרקע והחל
לבעוט בי באכזריות, לו רצה להרוג אותי יכול היה מזמן, אך הוא
בחר להשתעשע בי בועט בי חליפות בכל חלקי הגוף.
התגלגלתי על הרצפה מנסה להתחמק מהבעיטות המרסקות תחושה איומה
של חנק אפפה אותי, ראותי איימו להתפוצץ. בכוחות אחרונים הצלחתי
לעמוד על רגלי מדדה החוצה.
"אתה חושב שהם ירחמו עליך, טיפש,  הם שונאים אותך, שונאים אותך
ממש כמוני" ידיו של יניב לפתו את צוורי בכול עצום הצמיד אותי
אל הקיר, יכולתי לחוש בשריריו המשורגים מתחת לחולצה, זיעתו
הפורצת התערבבה בשלי, אט אט החלה התמונה להתשטש. לאות על טבעית
החלה תוקפת אותי.
בעמעום הבחנתי בקבוצת צופים מבני הישוב שהחלה להתקבץ, צופה בנו
כבקרקס.
ידי נשלחה אל מתחת לחולצה שולפת את הסכין שהטמין שם זאהי
בפגישתנו האחרונה.
תנועת היד היתה איטית ורחוקה כמו בחלום.
דם פרץ מצוורו של יניב כמו משקה תוסס מבקבוק שנוער מרטיב את
בגדי את פני, אחיזת ידיו בצוורי נרפתה והוא צנח רופס על הרצפה
ואני סכין מגואלת בדם בידי לא יודע מה לעשות.

האבן הראשונה נחתה לא רחוק ממנו הוא הסתובב על עקבותיו מבוהל
כאיילה נרדפת, מחפש בעניו פנים מוכרות להיתלות בהן אך לשוא,
שנתיים וחצי של חיים במושב כמו נמחקו לחלוטין, יוסף נעלם ושוב
היה זה יוסוף ילד המרדפים.
האבן השניה כמעט ופגעה בו חומת המבטים התהדקה, התעבתה.
יוסוף החל לרוץ לעבר היציאה נרדף על ידי האבנים, כבר נואש
מלמצוא נחמה בעיני התושבים.
נמר, נמר רץ מהר, דולק אחרי אילה עוד מעט וישיג אותה
עכבר מבוהל מתרוצץ מקיר לקיר, נתח גבינה שמן בפיו.
ריח זיתים דפוקים אסופים בשק יוטה , זה עתה הורדו מן העץ.
מי אתה ילד, מי אתה בכלל.
האבן שפגעה לא כאבה כפי שחשב, את תחושת הכאב איבד עוד כשיניב
בעת בו ועתה חש רק את טעם הדם המלוח בשפתיו.
האבנים ניתחו בגופו אחת אחרי השניה כמו ברד על גג מתכת.
התושבים החלו סוגרים עליו כלהקת זאבים, מתיחים בו קללות
ואבנים.
עוד מעט ויגיע לש.ג, מראה השער הפתוח לרווחה עורר בו כוחות
חדשים והוא החל לרוץ לעבר הפתח שם ידע לא יוסיפו לרדוף אחרי.
רק מטרים ספורים הפרידו בינו לבין החופש,
רץ, רץ מהר.
נשימה מהירה כל כך, כאב בצלעות, יוסוף בוא לאכול האוכל כבר
מוכן
לא, לא אבא, ושוב פעם תחושה נוזלית בעין המתנפחת.
כשפגעה האבן בראשו כבר לא היה לו אכפת.