אריאל ג. קול / כלא |
עד שאני זר
לעצמי.לעיתים
אני רבבות אנשים
לבד,
אחד
אחד
בבדידותו; והפסיעות
מתרחקות הן תמיד
מתרחקות
ואני שבי רוצה לקרוע את הגוף לגזרים
לצעוק שלא ללכת, אל תלכו עוד.
אך העור קשה, כמה קשה הוא העור
ואין באפשרותי
לפרוץ. ידי שלי
מצמיתות, ריאותיי
חונקות אותי
ופי
סוגר עלי.
הלילות והימים מכבידים
ואני מתהלך
כאחד האנשים הרגילים.
אך אינני חי בם כמותם,
ואף לא מת.
אלא מתפורר
לכדי אבק אדם
הולך ומתמעט.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|