בערך בכוס ויסקי השישית שלי הבנתי שהחברה הכי טובה שלי עזבה עם
אותו אחד שהיא פגשה מקודם שעון חצי מסומם על הבאר, הרמתי את
מבטי מעלה בשארית כוחות שרירי התפוסים והסתכלתי על הברמן.
מישל.
מישל אסף את השיער שלו לקוקו גבוה והמשיך למלא את כוס הויסקי
שלי.
"תגיד מישל איך זה שכל כוסות הויסקי הן על הבית?"
נבלעתי בתוך קולות השירה הרועמת שהתחילו האנשים. מסתבר ,לא
שמתי לב לכך, שהמוזיקה נפסקה, אז הם היו פשוט חייבים להמשיך
לשיר.
הבית שלי לא כל כך רחוק מכאן ואולי באמת כדאי שאני אצא לדרכי
אם אני רוצה להקיא בשירותים אצלי בבית במקום באיזו סימטאה
חשוכה.
למסע אני תמיד יוצאת מוכנה.
מפתחות הביתה? יש.
פלאפון? יש.
חפיסת הוינסטון שלי? יש.
מצת? יש.
אפשר להתחיל במסע.
שלפתי באלגנטיות את המצת מהכיס והדלקתי את הוינסטון היפיפיה
שלי. שואפת, נושפת.
אלנבי, זה אחד הרחובות הבאמת לא מובנים שיש בתל אביב. מתי יעשו
פה מעבר חצייה?
לדעתי זו פשוט חוויה לנסות לעבור את אלנבי בלילה אחרי שש
ויסקי, תמיד יש הפתעות. אני את עצמי סחבתי קדימה ואחר כך במעלה
הרחוב כדי להגיע כמה שיותר מוקדם הביתה.
נעמדתי ברחוב נאג'רה בואכה רבי מאיר, והרוח סחפה את השיער שלי
אחורה, כמו בשירי אהבה ישנים, זה השלב שבו הוא לוקח אותה
בזרועותיו ומכריז על אהבתו אליה.
הבריזה של הרחוב מעלה את הריחות המדהימים של מתחנת הבשר הישנה
ושיירי הגוזלים, נאלצתי להמשיך ללכת.
סביבי הכל היה מטושטש, הכל זז הרבה יותר מהר ממני, אבל אני
יודעת את הדרך חזרה הבייתה כמו שרגליי מכירות את הדרך לסנטר.
פניה דרסטית נגד כיוון הרוח במעלה רחוב רבי מאיר, גרמה לבטני
להסתחרר קצת.
אני אצליח אני אגיע.
אני לוחשת לעצמי בפעם המליון, ושיכנועים עצמיים תמיד עובדים
עליי. רק עליי.
עוד רגע ואני מתמוטטת, רגליי אינן מסוגלות לסחוב את מעמסת 57
קילו + עוד קילו של שש ויסקי מעוכל, אני גוררת את גופתי
הישנה-ערה-לא מודעת למצב הסטטי שלה בעוד פניה חדה לכיוון הרחוב
בו אני גרה.
ואז כשאני זוחלת על ארבע את המדרגות של הבניין ומצליחה לראות
את קרני השמש מתחילות להפציע ממזרחה לבניין הבריזה מתחלשת אל
מול כוחה האדיר של השמש ואז...אז אני נזכרת במישל.
מישל אסף את השיער שלו לקוקו גבוה ונידנד את כתפי.
"קומי. אני אקח אותך הבייתה."
ואחרי שהוא סוגר את המקום, מרים אותי בזרועותיו, אני מעיזה
ושואלת:
" תגיד, אתה אוהב אותי?"
והוא עונה
" בטח. למה לעזאזל לא שמים פה מעבר חצייה?"