אני ממציאה שפת סימנים סודית
משהו כמו מנדרינית
כל בוקר אני יושבת שלוש שעות
מציירת ומוחקת
מתקנת
עד שזה מושלם
כבר חודשיים
כל בוקר אני יושבת שלוש שעות
מציירת ומוחקת
עוד מעט אסיים
שפה שלמה בניתי לנו
נהיה כמו המרגלים ההירואיים
נחמוק לחדר המחשב
כל אחד בביתו
ונתקתק זה לזה
אני שולחת לך מכתב ראשון

המתנה ארוכה ארוכה
שתיקה
משום מה חשבתי שתבין.
תראה את הסימנים שהמצאתי
ותבין
מיד
מה משמעות כל סימן.

אולי השתיקה שלך היא סימן.
אולי אתה מבין, אבל עונה בסימן משלך -
דממה.

כשאתה שר, אני יושבת בקהל, לפעמים
תוקף אותי צחוק בלתי נשלט.
למרות שאתה שר על מוות.
זה פשוט שאני מאושרת
כשאני לידך.
אתה הולך להיות משהו גדול.
מפורסם.
אתה שר את השיר הזה, הקשה,
ומסתכל ישר בי, חזק, בכוח
פולש לתוך העיניים שלי
ותופס את הקרביים שלי כל השיר,
לא מוריד ממני את הידיים האלה.

אני לא מדמיינת את זה
הוא מבין אותי
הוא שומע אותי
הוא יודע אותי
הלילה חלמתי שהוא יודע אותי
וזה היה שואל ורך
לא כמו שאני אוהבת
אבל זה היה הרבה יותר טוב
זה היה טוב
הוא לא מחזיק אותי בכוח
הוא לא מאלץ אותי
הוא שוכב תחתיי וכל הווייתו אומרת
עדינות
אני לא מדמיינת את זה

בינתיים קבענו להפגש פעם בחודש
אני לא חוזרת לקחת תרופות
אבל נעשה "מעקב רפואי", כמו שהוא קורא לזה,
רק לוודא שאני לא מדרדרת
הרי עכשיו אני מתפקדת בשביל
שניים
צריך לשמור עליי

חמש בבוקר, פטמות זקורות בתוך הגופיה
זו עונה לנעלי בית
הבית ישן
אני מכה על המקלדת - עוד ועוד -
בשיא הכוח,
זו השפה שלנו
אני שולחת לך מכתב שישי
למה אתה לא עונה