ראיתי אותה
לא אמרתי מילה,
רק רציתי לשאול שאלה:
כמה כאב  את מכילה?

היא אמרה שהזמן לא עובר
והעונות לא מתחלפות.
היא לא יודעת אם היא מטורפת
או משוגעת, לפחות.

ואני לא הבנתי
החורף עבר מזמן ועכשיו בכלל קיץ.
איך היא לא שמה לב?
תגידי לי, כמה כאב? כמה כאב?

אז שאלתי אותה שוב
בלי לומר מילה,
כמה כאב, רק תאמרי לי:
כמה כאב את מכילה?

היא אמרה שהיא נסחפת
אבל לא אל תוך הים- יותר עמוק.
היא אמרה שהיא לא מבדילה כבר
בין בכי לצחוק.

אבל אני צוחק ובוכה כל הזמן
ומבין את ההבדל בין שניהם.
ולפעמים גם אני נסחף קצת- מודה.
אבל תמיד צף בחזרה, לא צוחק ולא בוכה.

אז הלכתי אליה שוב
בלי לומר מילה,
ושאלתי אותה כרגיל:
כמה כאב את מכילה?

ואת התשובה קיבלתי
כשראיתי אותה-
מונחת בתוך בית מאבן.
והיא לא ענתה.

כי הכאב שאותו הכילה
שבר אותה מבפנים,
אז ניסתה אותו להוציא
בקריעת הוורידים הארורים.

ואת הכאב שהכיל אותה,
שהיה חלק ממנה,
שהרג אותה- לא מצאה.
היא כבר שנים לא מחפשת.

ועד היום אני נזכר בה בכל שאלה
ורואה אותה נסחפת...