הספסל עשוי מעץ, בגוון בהיר של מין צהוב-חרדל-פסטלי, מפוספס
בקווים מתפתלים, מעוגלים, כמו ניתנו להם חיים משלהם והם זורמים
כנהר אל תוך האוויר בו הם הופכים לערפל שקוף של אוויר
חסר-חיים. השריטות נותנות מקום להשתקפות האור על העץ המבריק
ומתחת לכל מנורה שלמעלה- יש גם אחת למטה. כתובות-לורד, מחוקות
קמעה מתפתלות על קצווי המושב, מנוקדות באי-אלו לכלוכים, עקבות
שהשאירו האנשים. החורים יוצאים מושג תהומי לספסל התמים היום
ועמקם הוא המקום היחיד בספסל שאליו לא חודר אור. הם לא חשוכים
לגמרי אך האפרפרות שלהם מוסיפה מימד אפל-שהוא. השריטות, בצבע
ירוק-זית-אפרפר, מציירות שמות אנשים, שבחרו מרצונם לרטש את פני
מלכת-היופי לשעבר. המשענות הירוקות שרוטות בכוונה, מנסות
לייצור רושם של איכות, של עור בעל-חיים ירוק ומאושר שיום בהיר
תפסוהו ומתחו את עורו על ספוג צהוב ומרקיב, כדי שלאנשים
קשיי-יום, יהיה מקום נוח לשבת עליו, בשעת מצוקתם. על שריטות
הספסל נחות נעליה של נערה. לא צעירה, לא בוגרת. יצור אנושי,
בעל גחמות, משאלות ומציאות. הנעל היא דווקא כן עשויה מעורה של
חיה מאושרת-לשעבר, אך הגומי בסוליות הוא המוות של העץ. הנעליים
נעות קלות, כמו רוצות לזוז ממקום-כלאן, הרגליים משנות תנוחה.
הנערה זעה באי-נוחות. היא מפחידה אנשים.
ואין זה בתלבושתה והופעתה השחורה: כמו כל לבושה נסחף אל-תוך
השחור של הלילה. לאו הוא, מפני האור דולק בניאון לבן ומראה
לאישויות החולפות מבט בהיר על ישותה. אין זו
חולצת-הקטיפה-השחורה שלה, הנצמדת לגופה במין
אהבה-סאדיסטית-חולנית, ואין אלו מכנסיה השחורים-לשעבר. אין זה
מבטה, בעיניה המאופרות אדום, הננעץ כסיכה באנשים החולפים. אין
אלו שפתיה הצבועות בשכבת שחור דקיקה, ונותנת להן גוון ארגמני.
אין זה שיערה השחור הלא-מסורק, הנשפך על כתפיה בתנועות
בלתי-אציליות. אין זו צורת ישיבתה המכופפת, החלזונית ועוברית
באותו הזמן. אין אלו הצצותיה אל החלון הגדול המשקיף לרחוב הקר
והצורב, בו אנשים הולכים, כל אחד עטוף בבדידותו. אין זו
ציפייתה לצלצול הפלאפון, אין זה מבטה בשעון, אין זו החשכה
העוטפת אותה בהליכתה ובולעת אותה בשלמותה. אין זה הילד, שלא
מפחד ממנה ומקבל ממנה חיוך מתוק. אין זה הקימוט העצבני של
פיסות נייר קטנות בין שתי אצבעותיה הרזות, אין זו השיחה
המתנהלת מאחורי גבה ונראית כאילו נלקחה מתוך סיפור צדדי שלא
הוזכר ב"קופסא שחורה". אין זה העט הכחול המשרבט מילים על דף
הולך ומתמלא, אין זה העט המכורסם, אין זו ההתבוננות בזוגות
הסטרייטים החולפים. הזוגות הנשואים, המאושרים, הצעירים,
ההולכים עם עגלה ובה תינוק חייכן וכחול-עינים, החיוכים
המזויפים משוחים על פניהם, החיים הבורגנים, הקונבנציונלים
שאינם נותנים מקום לנשימה ולשאיפה עמוקה של האוויר הנמתח עד
לריאותיהם ומושך כמסטיק את חשכת העיר בלילה קר, קודר, ריק,
בודד, מואר בניאון ובמקומות-בילוי ציבוריים שדורשים כסף וארנק-
דברים שיש להם, דברים שיש לכולם. וזהו זה. זוהי שונותה. אין לה
ארנק.