רוח, רוח משטה בשדה חיטה,
בערוב עוד יום קיצי,
איכר עובד את אדמתו האהובה.
חוזר כבכל יום לעבודת הפרך,
חוזר להאמין ולקוות בה,
בוכה שוב ומרגיש את מכאובה.
מחבקה הוא כאב אוהב את ילדתו,
שר שירי מרגוע, כשתדמיין אהבתו.
את סליחותיו אינה שומעת, תתעלם היא מחשקו,
כשיזמר לה בין ערביים, את כאבי נפשו.
מזכיר לה וחולם, על לילות השקט,
בהם נשקה לו על לחיו, כאהובה בלאט המתחמקת.
כותנת פרותיה הטובים, מזמן פשטה,
הפסיקה לחכות לו, ואת עצמה כיסתה.
איכר עצוב, זורע בדמעה ומתייפח,
מביט בשמש השוקעת, לעצמו שוכח.
יחזור מחר, יזרע שוב בדמעה,
בלבו יחזיק תקווה, לקצור ברינה,
ויתפלל לאדמתו, שעליה לא יישא קינה. | 