ויהי ערב, ויהי בוקר יום ראשון,
דודי יזון מכריז ש"מספיק לישון!
שנינו נוסעים לכפר תבור!".
אני קצת חושש אבל הוא מתעקש.

נופים של העמק שובים את הלב
אך לבי מתלבט בין שמחה לכאב.

כשהגענו לכתובת פתחה חברה,
מנסה לחייך-  אך מיד מחווירה,
הוא מגשש על ארון בחדרה
ושולף הצנצנת שעליו עוד נותרה.

"באנו לקחת את המרקחת"
הוא מבהיר בקרירות אבל היא כבר רותחת,
אך לצורך שיוויון - אין אצלו אפליות -
הוא משלים הצטיידות בקופסת עוגיות.

ביציאה הוא מודיע: "בקרוב אחזור";
היא מתפללת לאל שיטעה ברמזור...

בדרכנו חזרה אנו נהנים: מהנוף היפה,
מטעם המרקחת ומאיכות המאפה.