התקשרה באחת בלילה, בהיסטריה גמורה מתא טלפון שלושה רחובות
מהבית שלי. בהתחלה שתקה, אבל אח"כ ביקשה בקול חלוש שלא התאים
לה שאני אבוא לאסוף אותה. החברה העצמאית שלי.
בכתה. ראו עליה שבכתה למרות שניסתה להסתיר.
דמעה בודדה נפלה לה מקצה העין עד שמצאה את מקומה על השפה
העליונה.
הרמתי אותה בצורה הכי פחות נוגעת שאפשר, מתחמק בזהירות מאזורים
קריטים, כדי שלא תחשוב שברגעים הקשים שלה אני חושב על דברים
אחרים.
השפה שלה רטטה, והידיים שלה נכרכו סביבי כ"כ חזק שהרגשתי שאני
נחנק.אבל באותו הרגע כל מה שהיה חשוב הוא להביא אותה לנמל
מבטחים.
שתקה. ניסתה לדבר אבל נחנקה. רציתי להגיד משהו, אבל המילים
נתקעו לי בגרון. לבשה רק חצאית וחולצה ארוכה, אז כיסיתי אותה
במעיל שלי. במבט לאחור אני תמה שלא לקחתי אותה אליה הבייתה אבל
ההורים שלה היו בבית והייתה לי הרגשה שהיא לא תרצה לענות על
שאלות מיותרות.
עלינו במדרגות אל הקומה שלי, שכללה חדר ומקלחת, והיא ביקשה
שאני אשב מחוץ לוילון כשהיא מתקלחת-כי היא לא רוצה להיות לבד.
פשטה את החולצה והחצאית, ונכנסה, בבגדים תחתונים אל מתחת לזרם
החם.התביישתי מזה שעומד לי כשהיא במצב כ"כ רעוע, אבל הייתי בן
חמש- עשרה עם הרבה הורמונים, שלא ראה בחורה בתחתונים לפני,
ובטוח לא את הבחורה שאני אוהב.
הורדתי את המכסה של השרותים והתיישבתי, מקשיב איך היא סורטת את
העור העדין שלה עם הספוג הכחול שלי.
בחנתי את הבגדים שלה, שהיו מלאי בוץ ומים, תוך כדי הקשבתי איך
היא בוכה בשקט. רציתי לגשת אליה , לחבק אותה.
אבל ידעתי שהיו בנינו עוד הרבה מחיצות חוץ מהוילון הפירחוני.
יצאה והתעטפה במגבת. הובילה את שנינו לחדר שלי, והתיישבה על
המיטה עם הברכיים משוכות אל החזה.
שתקנו קצת. אף אחד לא ידע איך להגדיר את המצב ששרר בחדר למשך
עשר הדקות הבאות. עד שעננה גדולה עברה על הפנים שלה והיא
התחילה שוב לבכות. אני המשכתי לשתוק ורק אמרתי לעצמי, שהחברה
שלי יפה גם כשהיא בוכה- למרות שאף פעם לא ראיתי אותה בוכה לפני
כן.
ישבנו בשני הקצוות של החדר, ואני, למרות שידעתי שמשהו בסיסי
בקשר שלנו השתנה, עדיין יכולתי לקרוא עליה את העובדה שזאת הפעם
הראשונה שהיא באמת רצתה חברה-בת.
" אני, אני.." שוב שתקה .לא ידעה איך להמשיך את המשפט שאפילו
לא הצליחה להתחיל. ניסיתי לעודד אותה מרחוק, בעזרת מבט- שהיא
לא קלטה, או לא רצתה לקלוט.
שוב שקט, הרעש היחיד שנשמע היה הרעש של הטיפות שהתנפצו על
הרחוב וטיהרו אותו. לא אותנו.
" הוא החזיק אותי נורא חזק, ואני, אני לא עשיתי כלום, לא
ברחתי- רק עמדתי שם כמו מומיה." מה? מי? מה קרה לך. מי נגע בך.
ואיך זה שלמשפט אחד יכולות להיות כל כך הרבה משמעויות. " אני,
הלכתי בסמטה." ו...? אני משדל אותה שוב במבט שהפעם היא קולטת.
המבט שלה נעשה כנוע, היציבה שלה מתרופפת. " הוא אנס אותי" היא
לוחשת, והגשם הופך את הקול שלה לכמעט בלתי ניתן לשמיעה.
" הוא אנס אותי" שוב שקט, אפילו הגשם קצת נחלש, כמו היה גם הוא
מחכה לתגובה שלי. אבל אני שותק. לא אומר לה כלום. מחכה שענן
הכעס בתוך הראש שלי יעבור, כדי שאני אוכל לענות לה בהיגיון.
" את רוצה ללכת למשטרה?.." אני ספק שואל, ספק יודע כבר את
התשובה. " לא" היא לוחשת. " אני רק רוצה שיהיה כמו קודם, אתה
יכול?" אני שותק, יודע שאני לא יכול- כי אני לא אלוהים. לא
מודע לצלקות שהלילה הזה ישאיר לה, ולי בחיים.
" אני לא יכול" עכשיו תורה לשתוק. כשהיא מגלה שהחבר הכל יכול,
הוא אנושי כמוה בסך הכל.
העיניים שלה בוהות בי במבט מאשים, איך אני לא יכול לתקן את
הטעויות שאנשים אחרים עושים.
כל ההוויה שלה צועקת אליי. ואני לא יכול להושיע ולא יכול
לעזור.
אני מנסה לחבק אותה, והיא מצתמררת למגע שלי, אבל לא מתרחקת
שנינו יושבים ומקשיבים איך הגשם מנקה את הזוהמה מהעיר ושנינו
יודעים, בהבנה שנרכשת רק אחרי שעות רבות של דיבורים, שהגשם לא
ינקה אותנו באותה הקלות.